התחברות  \/ 
x
הרשמה
x

חג הפסח

חג הפסח

 

 

יציאת בני ישראל ממצרים – מסע רוחני

כל הסיפור של יציאת בני ישראל ממצרים הוא למעשה תאור של מסע רוחני.  מסע שעובר כל אדם שמתחיל לצאת מהחושך שבו הנשמה שלו נמצאת, לצאת מהקליפות.  ממצב בו הוא לא רואה את השם יתברך, לא מכיר בו, עד למצב שבו הגואל מחזיר אותו בתשובה ואומר לו: 'תתעורר אפילו שאתה פה בתוך החושך, תתעורר, זה התקווה שלך'.

וכל הניסיונות של האדם, הנמצא בתוך מצרים, לשמוע בקול הדעת דקדושה הם גם חלק מהתיאור הזה. 

הסיפור של יציאת מצרים זה סיפור של כל אחד מאיתנו, איך כל אחד יכול לצאת מהקליפה, מהחושך, חשכת הגוף. הגוף מושך את הנשמה למטה לתוך החומר, משעבד את הדעת דקדושה, וגורם לאדם שמשתמש עם שכל של אדם למעשה בהמה. צריך לדעת איך להוציא את השכל הזה מתוך הקליפות, שיהיה שכל של קדושה,  שלא ינגסו ממנו החיצוניים והקליפות.

 

הקליפה והפרי

הקליפות הן כוחות רוחניים שליליים שנאחזים באדם, רצונות שליליים.  כמו הקליפות פה בעולם הגשמי יש להן תפקיד לזמן מוגדר.  בזמן הגידול של הפרי הקליפה היא זאת ששומרת עליו, ללא הקליפה הפרי לא היה גדל.  כמה שהפרי יותר מפותח הקליפה צריכה להיות יותר גדולה וחזקה על מנת לשמור עליו. לכן דווקא נשמות גדולות מאוד עטופות בקליפות חזקות מאד. ידוע הסיפור בגמרא על ר' יוחנן שהיה בעל יופי נדיר, הגמרא מתארת את יופיו כך:  "הרוצה לראות יפיו של ר' יוחנן יביא כוס של כסף צרוף וימלאנו גרעינים של רימון אדום  ויעטר זר של ורד אדום על פיו ויניחנה בין חמה לצל - אותו זוהר מעין יפיו של ר' יוחנן הוא" (ב"מ ,פד, א).   באחד הימים ירד ר' יוחנן לטבול בירדן, ראה אותו ריש לקיש, ראש השודדים, מהצד השני של הירדן וחשב שזוהי אשה, בקפיצה אחת דילג את כל   רוחב הירדן.  כשהגיע לר' יוחנן גילה להפתעתו שזה גבר, אמר לר' יוחנן – "יופייך לנשים".  ענה לו ר' יוחנן – "חיילך (כוחך) לאורייתא" (תורה).   כח כזה גדול שיש לך ראוי להשקיע רק בתורה!  כמו כן אמר לו שיש לו אחות יפה ממנו ואם יתן כחו בתורה יתן אותה לו לאשה.  ואכן ריש לקיש קבל עליו עול תורה ונשא את אחותו של ר' יוחנן לאשה.   לימים הפך ריש לקיש לתנא קדוש המוזכר רבות בגמרא בתור בר פלוגתא של ר' יוחנן. 

לריש לקיש היתה נשמה קדושה מאד, נשמה של תנא, שהיתה מוקפת בקליפות חזקות, אבל בזמן הנכון התקלפו כל הקליפות בבת אחת וריש לקיש הפך מראש השודדים לתנא. 

לכן לקליפה יש תפקיד חיוני בזמן הגידול אבל כאשר הפרי בשל  הקליפה היא מיותרת ואף מזיקה.

האדם נולד עם 'רצון לקבל' זה חומר הבריאה.  אם האדם משתמש ברצון זה על מנת לקבל לעצמו בלבד הופך חומר זה לקליפה.  אם הוא מתעל רצון לקבל זה בעל מנת להשפיע, הוא אכן רוצה לקבל אבל יש לו מטרות של השפעה בקבלה הזאת הופך חומר זה לכלי קיבול לאור האין סופי.

לכן התינוק נולד עם רצון לקבל לעצמו בלבד, במשך שנות גידולו הוא מפתח את הרצון לקבל הזה למקסימום באופן טבעי, ועם קבלת עול תורה ומצוות הוא מתחיל להתאמן בהפיכתו לרצון לקבל בעל מנת להשפיע. 

בתחילת דרכו הרוחנית של האדם נותנים לו מעט רצון לקבל, יחסית, כדי לאפשר לו את היכולת להשתלט על כמות מוגבלת של רצון לקבל -  על התאוות הקטנות של חיי החומר.  אם האדם מצליח בזה הוא מפתח תאווה יותר גדולה למושכלות וחכמה, שגם היא רצון לקבל, גדול הרבה יותר אבל גם מעודן יותר.  אם הוא מצליח להפוך גם רצון לקבל זה בעל מנת להשפיע משמים יכולים להשפיע לו יותר רצון לקבל, רצון לקבל קדושה וכן הלאה - כמידת השליטה שאדם יכול להפגין ברצון לקבל שלו כך הוא ראוי לקבלת יותר חומר עבודה -  יותר רצון לקבל,  לכן כתוב ש"כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו".    אם אדם לא מהפך את הרצון לקבל לעצמו שיהיה בעל מנת להשפיע הקליפה חומסת את כל השפע  שמגיע לכלים, ואז לא ניכר הפרי בכלל, נראה שיש רק קליפה. זו היתה המציאות של ישראל לפני שיצאו ממצרים.  הקליפה עשקה מישראל את כל השפע וישראל היו בחושך גמור.  יציאת מצרים באה להפך את המצב מקצה לקצה, בלילה אחד. 

הארת יציאת מצריים קורית כל שנה בליל הסדר, ההארה הזאת מקלפת את הקליפות בבת אחת ומאפשרת כיסופין והשתוקקות לאור הנקי והזך של הנשמה.  למחרת היום כאשר חוזרים לדרגה הקודמת מתחילים בצעידה בת ארבעים ותשעה ימים עד לקבלת התורה ביום החמישים - בשבועות.  ימים אלו הם ימים של עבודה ובניין, של טיהור הרצון לקבל והפיכתו לרצון להשפיע נחת רוח לבורא.    מה שנותן לנו את הכח לעשות זאת זו הטהרה שהיתה לנו ביום הראשון, טהרת הרצון שאמורה להוליד השתוקקות להגיע למצב זה בשנית והפעם בכוחות עצמינו.   כי זה מה שנרמז בחז"ל ש"ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במרכבה".   אפילו עבדים ושפחות שהיו במעמד כל כך בזוי זכו לראות בקריעת ים סוף מראות שלא זכה להם יחזקאל הנביא במראות הנבואה הגבוהים ביותר.   איך יתכן הדבר?  הוא העניין שדיברנו – שבקריעת ים סוף היה הכל בכח השפעה שמיימית שהושפעה על עם ישראל ולא בכח יגיעתם.  ואילו יחזקאל הנביא הגיע להכל בזכות יגיעתו.  ההשפעה השמימית נתנה לישראל את הכח לחצות את הים שאין לו סוף – ים הסטרא אחרא המעכב אותנו בדרך לקבלת התורה.

 

 

ארבע גלויות

עוד מראשית התהוותו של עם ישראל, מימי האבות הקדושים נגזרה על עם ישראל גזירת ארבע הגלויות.  לכאורה הסיבה היתה ספק קל באמונה שהביע כביכול אברהם אבינו בעת שהבטיח  הקב"ה את ארץ ישראל לו ולזרעו עד עולם.  במקום להודות על ההבטחה ולבנות מזבח לה', כמו שעשה בפעמים קודמות, שאל אברהם 'במה אדע כי אירשנה?'  והתשובה היתה 'ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה'. למעשה יש כאן סודות עמוקים מאד לסיבת הגלויות שנגזרו באותו רגע, מעבר לספק שהביע, כביכול, אברהם אבינו ע"ה.  חז"ל אומרים שארבעת הגלויות רמוזות בכתובים עוד הרבה לפני כן. כבר בתחילת פרשת בראשית כתוב: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום".  אומרים המפרשים תהו – כנגד גלות מצרים, בהו – כנגד גלות בבל, חושך – כנגד גלות יון שהחשיכו את עיניהם של ישראל מן התורה ותהום – זו גלות אדום.  שזו הגלות האחרונה.  מה תהום אבן נופלת בה ואין אדם יודע מתי תגיע סופה, אף גלות זו אין אנו יודעים מתי יהא סופה אלא תלוי בתשובתן של ישראל.                                     

לא סתם הקב"ה מוריד עם שלם לגלות, שיעבוד מצריים בפרט הפך למושג המביע קושי גדול.  זה היה שיעבוד אכזרי וקשה מאד.  עבודת פרך הוטלה על עם שלם, הגברים נאלצו לצאת מהבתים ולישון בשדות על הקרקע כדי לעמוד במכסת הלבנים היומית שגזרו עליהם המצרים.  אם לא היו עומדים בה היו המצרים לוקחים את התינוקות ומכניסים אותם לבניין במקום הלבנים.   על האכזריות הזאת היתה אפילו למשה רבינו קושיה: איך בעל הרחמים, הקב"ה, יכול לעולל כדבר הזה לתינוקות רכים?  אמר לו הקב"ה  'קוצים אני מכלה מן הכרם', אך מאחר שלא נתיישבה דעתו של משה הורה לו הקב"ה להוציא תינוק אחד מבין הלבנים. אותו תינוק שהוציא גדל להיות חוטא ומחטיא הלא הוא מיכה שעשה פסל לעבודה זרה ועבר איתו בים סוף בעת קריעת ים סוף והחטיא איתו את ישראל אח"כ. 

מעבר לזה היו עוד התעללויות מהתעללויות שונות שהפכו את גלות מצריים לגלות פיסית ורוחנית קשה מאוד של צמצום המוחין עד לאפס כמעט.

צמצום הדעת

הגלות גורמת הסתלקות המוחין.  

יש כלל ברוחניות שנקרא 'אין העדר ברוחניות', שפירושו שכל מצב רוחני שנוצר אי פעם לא נעלם או נמחק מהקיום אלא מהרגע שנוצר פעם אחת הוא נשאר לנצח.  האדם בשלבי ההתפתחות שלו עובר מצב עוברי, שנקרא עיבור, מצב של תינוק שנקרא יניקה ומצב של גדלות שנקרא מוחין. מצבים אלו הם מצבים פיזיים אך גם רוחניים. מצב של עיבור זה מצב בו אין לאדם קיום בפני עצמו, הוא תלוי לגמרי בזולת.  במצב של יניקה האדם כבר מתחיל להזדקף בזכות עצמו, הוא כבר יכול להרים ראש לבד ואולי אפילו ללכת לבד.   במצב של מוחין נכנסת הדעת באדם והוא עומד בזכות עצמו.  ישראל במצרים היו במצב של עיבור.   

 

כשאדם מגיע למדרגה גבוהה ויש לו מוחין גדולים אבל בגלל בחירה מוטעית הוא נותן לקליפות להאחז בו הקב"ה עושה איתו חסד גדול שהוא מסלק ממנו את המוחין של גדלות שלו ומשאיר אותו בקטנות בלבד.   למה?  כדי שאותן קליפות לא תוכלנה לפגום במוחין שלו.  כשהוא משחרר קצת את האחיזה של הקליפות, המחשבות והתאוות הרעות הוא יכול להתחיל לקבל בחזרה את המוחין דגדלות שלו.  

בגלות מצריים ישראל נשלטו לגמרי ביד הקליפות ולכן הצטמצמה הדעת שלהן לגמרי. 

קליפת הדעת

פרעה ומצריים היו מרכבות לקליפה ולקליפת הדעת בפרט.   יש דעת בקדושה ובטומאה יש את קליפת הדעת, שהיא מצמצמת את כל ההארה שהאדם מקבל דרך הדעת לכל הקומה שלו.   

פרעה עם שלושת השרים שלו: שר המשקים, שר האופים ושר הטבחים נאחזו במקום מאד גבוה בספירות  - מקום הגרון זה נקרא או מקום העורף (אותיות פרעה) ולא איפשרו לאור לרדת לשבע הספירות התחתונות, השפע היה נשאר למעלה וישראל שלמטה לא היו מקבלים מהשפע הזה בכלל.

 

למה ירדו ישראל לגלות דווקא במקום קליפת הדעת?  אומר האר"י ז"ל שישראל היו גלגול של דור המבול ודור הפלגה שפגמו בספירת הדעת.  דור המבול חטאו בזרע לבטלה, והזרע, שהוא מקור החיים, מקורו בספירת הדעת – מכיוון שפגמו בדעת נתגלגלו למקום בו שולט פגם הדעת.   דור הפלגה פגמו בדעת בצורה אחרת – בכפירה, והתגלגלו למקום של ראש הכופרים – פרעה, שאמר על עצמו שהוא אלוה, 'לי יאורי ואני עשיתיני', וכן אמר 'מי ה' אשר אשמע בקולו'.  משם, ממקום של שיא עבודת האלילים היו צריכים להכיר באלוקותו היחידה של הבורא. 

המהות של פרעה, לא רק של המלך פרעה במצריים אלא של  הכח שהוא מסמל, היא חסימה בין המח ללב. שליטת  פרעה על האדם הפרטי מתבטאת במחשבות גדולות מאוד, רואה את עצמו צדיק אבל בעל מעשים פרועים, מעשים של רשע. פרעה היה בעל גאווה עצום, חשב שהוא מעל כולם, הטוב מכולם – אלוה, למעשה היה עריץ אכזרי שהשתמש בעם שלם לתועלתו האישית.  זו ההפכיות  של דעת לא מתוקנת.   לכן בשביל שיגיעו ישראל למעמד הר סיני ויקבלו את התורה, שרוממה אותם (עד לחטא העגל) למעמד אדם הראשון לפני החטא, בשביל זה צריך להיות יציאת מצרים פרטית וכללית, צריך את הדעת דקדושה, שתוציא את ישראל, ממצרים.  הדעת דקדושה זה משה והוא זה שהוציא את ישראל ממצריים אז ומוציא באמצעות הדעת דקדושה את ישראל שבכל אחד, זה הנשמה, ממצרים – מכל המצרים המגבילים וכובלים אותה.  

 

פרעה

ידוע ומפורסם שמצריים היתה ארץ של כשפים.  גדולי המכשפים במצרים היו החרטומים ששימשו אצל פרעה.  כשבאו משה ואהרן לפני פרעה ואהרן השליך לפניו את המטה שהפך נחש, צחק פרעה וקרא לאשתו ולתינוקות בני חמש שעשו בכשפים את אותו דבר.  גם אח"כ במכות דם וצפרדע כתוב "ויעשו כן החרטומים בלטיהם (בכשפיהם)". כשפים היו המומחיות של המצרים. ראש המכשפים היה פרעה בכבודו ובעצמו, הוא היה הגדול מכולם בחכמת הכישוף.  חז"ל אומרים שהטיל כישוף על כל ארץ מצרים בדמות חיות טורפות שהסתובבו בגבול מצריים ולא נתנו לעבד לברוח ממנה.

מה היה כוחו של פרעה? המקובלים אומרים שפרעה ינק משם אלקים.  שם א-ל-ה-י-ם הוא צינור השפעה עצום ורב בעולם, צינור המקיים את כל הטבע, הטבע בגימטריא אלקים. יש מאה ועשרים צירופים לשם אלקים, כל צירוף הוא צינור השפעה אחר בעולם.  פרעה ינק מחמישים הצירופים התחתונים. חמישים בגימטריא מי, לכן אמר 'מי ה' אשר אשמע בקולו... לא ידעתי את ה''.  אני לא מכיר את שליטת שם י- ה-ו-ה היות ואני יונק רק מ -- מי שבשם אלקים, זו המציאות היחידה שאני מכיר.

הטענה הזאת של פרעה היא לא טענה שהושמעה לפני שלשת ארבע מאות  שנה באותו מעמד ספיציפי  אלא זוהי מציאות רוחנית שקיימת לעד.  טענה זו חוזרת על עצמה בכל ההיסטוריה אצל כל אדם שנכנס לצמצום והסתרה כזאת שהוא כבר לא רואה את ההשגחה העליונה.  אם המעשים שלנו מתוקנים אנחנו נשארים בגדלות והמוח נשאר בקדושה, אם המעשים מקולקלים, לוקחים מאתנו לאט לאט  את המוחין עד שמגיעים למצב שאנחנו לא רואים כלום פרט לספקטרום הצר של עצמינו ועוד קצת מסביבינו, ואז אנחנו אומרים 'מי ה' אשר אשמע בקולו'. לראות השגחה, להביט רחב, מעבר לגלגול הזה, מעבר למה שרואים בעיניים זה כבר למעלה מטווח האפשרויות.  בדומה לתינוק שמשחק עם הסירים של האמא שלו במטבח וחושב שזה כל העולם, לתינוק הזה אין מוחין בכלל, כך האדם שרואה את הטבע וחושב שזה כל מה שיש ואין שום דבר שעומד מאחורי זה, זה גלות הדעת ואחיזת פרעה.   רק מי שיש לו דעת הרבה יותר גדולה, ושהוא אחוז בדעת דקדושה, יכול להאיר לו את הדעת ולעורר אותו, זה בחינת משה רבינו שאחוז בדעת דקדושה והוא שיכול להוציא את ישראל ממקום קליפת הדעת.  

פסח  -  גילוי המדרגה בבת אחת

בפסח ניתנת לנו האפשרות של היציאה מן הקליפות המצרות אותנו ע"י אורות גדולים מאד המתגלים בבת אחת ושורפים את כל הקליפות.

בדרך כלל גילוי ההארה נעשה בהדרגה, שלב אחר שלב, אולם פסח נקרא פסח על שום הפסיחה, פוסחים על המדרגות, הקב”ה דילג ומדלג בלילה זה על כמה מדרגות בבת אחת ומגלה אור גדול, לא בהדרגה.  כשמתגלה האור הגדול לקליפות כבר אין מקום להאחז ואז חווים בבת אחת יציאת מצרים.   

כשאדם רוצה לצאת ממצרים יש לו הרבה קשיים, הרבה מעכבים, הרבה תסבוכות, אם רוצים להפטר מכל זה בבת אחת - ממלאים את כל המקומות האלה באור, לא מתעסקים עם החושך.

טלה  ומזל טלה

חודש ניסן נשלט ע"י יסוד האש וכוכב מאדים.  כל כוכב משפיע על שני מזלות פרט לשמש ולירח (שמשפיעים כל אחד על כוכב אחד).  כוכב מאדים הוא כוכב הקשור למלחמות ושפיכות דמים, לכן הציעו חז"ל למי שנולד ביום בו שולט כוכב מאדים להיות מוהל או שוחט כדי לנתב את האנרגיה הזאת לכיוון חיובי.  מצד האש והחם והגבורות השורפות משפיע מאדים על מזל טלה, והוא המחמם את האדם לדבר עבירה, הוא מצד המצרים שהיו עובדים לטלה.  מצד הקור משפיע מאדים למזל עקרב, האש שבו מוסווית בארס של העקרב, והוא מצד עמלק המקרר את האדם מלהתקרב לה' ולעשות מצוות. 

טלה בגימטריא דם, ו"דם", אומרת לנו התורה, "הוא הנפש".  כלומר, נפש האדם שוכנת בדם.  המהות של הנפש זה הרצון לקבל, אם הרצון הזה מכוון לקבלה עצמית בלבד מושפלת הנפש לכיוון הבהמיות ונקראת נפש בהמית.  אם הרצון לקבל הזה מתועל למטרות השפעה, הרצון לקבל הוא בעל מנת להשפיע, מתעלית הנפש לכיוון האלקי ונקראת נפש אלקית. 

כשהרצון כלוא בנפש הבהמית, שמורידה את קומת האדם ומכופפת אותה, זה נקרא שהאדם נמצא במצר, ולא סתם מצר אלא במצר- ים.  מצר החוסם את האורות הבאים מספירת בינה (הנקראת ים), היא מחצב הנשמה, והמשפיעים לנפש ולכל קומת האדם. 

זה מה שקרה במצרים נפשות ישראל היו כלואות בבהמיות, תחת שליטת הטלה, וכדי להוציא אותם משם היה צריך לשבור את אחיזת 'קו שמאל'.  כי אחיזת 'קו שמאל' זה השימוש ברצון לקבל לעצמו בלבד. 

משה ציווה את ישראל לקחת טלה, שהוא האליל של מצרים, שיא 'קו השמאל' ולקשור אותו למיטה ארבעה ימים, מהיום העשירי עד היום הארבע עשרה.  היום העשירי בחודש עד היום העשרים אלו הימים בהם שולט ה'קו האמצעי', שמהותו היא היפוך הרצון לקבל שיהיה בעל מנת להשפיע. 

הטלה מרמז על הרצון לקבל לעצמו, על הדם, על האש, עליו האדם חייב להשתלט ולהפך אותו להשפעה, לכפות את הימין על השמאל כמו אברהם שעקד את יצחק.  מה זה אברהם?  אברהם הוא מרכבה לקו הימין בעולם, לחסד ולהשפעה.  מה זה יצחק?  יצחק הוא מרכבה לקו השמאל שבקדושה, התגברות וצמצום.   כדי להגיע לשלימות שניהם צריכים להיות כלולים זה מזה, כאשר הימין גובר על השמאל.  זה עניין עקידת יצחק ע"י אברהם.  מדוע טורחת התורה לומר לנו שאברהם השכים בבוקר?  כי זה זמן שליטת הימין בשיאו.  "ויחבוש את חמורו"  שזה התגברות על שליטת החומר.   ובכך התווה דרך לבניו אחריו עד עולם.  עם ישראל במצרים צריכים להתגבר על קליפת מצרים שזה הטלה.  הטלה הוא שורש ל'עגל הזהב', אותה קליפה חומרית, הזהב והכסף, ששולטת על נשמות בני אדם ולא נותנת להם לגדול, אלא הופכת אותם לעבדים במשך עשרים וארבע שעות ביממה. 

החיבור של הימין עם השמאל יוצר 'קו אמצעי' והוא זה ששובר את קליפת הטלה ואת אחיזת 'קו השמאל'.  ה'קו האמצעי' כולל את שלשת הקוים ביחד, ימין שמאל ואמצע שהם כנגד שלשת האבות: אברהם (ימין שבקדושה), יצחק (שמאל שבקדושה) ויעקב (אמצע).  וזה עם סגולה, מלשון סגול שיש בו שלש נקודות כנגד שלשת הקוים.  התורה נקראת 'קו אמצעי' וקו אמצעי יש רק בקדושה, להבדיל מקו ימין וקו שמאל שיש גם בטומאה.  לכן בני ישראל נקראים בני ישראל דווקא ולא בני אברהם או בני יצחק, כי כאשר הם אחוזים בקו האמצעי כנגד ישראל הוא יעקב. 

ישראל מלו עצמם ערב היציאה ממצרים, ומורחים את שני הדמים האלה על המשקוף, והדמים האלו הגנו על כל ישראל בערב בו ירד הקב"ה להנקם ממצריםושחט כל בכוריהם מבכור בהמה עד בכור אדם.  עיקר הכח של המצרים היה בבכורות, והם גם היו עובדים את הבכורות.  כלומר, היו לוקחים ראשים של בכורים, חונטים אותם, ובכישוף גורמים להם לדבר ולומר להם עתידות ונסתרות.  הקב"ה ירד במידה של גבורות חזקות כדי לשבור את כח הגבורות הטמאות של הבכורים, ומה שהגן על ישראל היה דווקא הדמים שבאו מצד הגבורות גם כן. 

כל הפעולות האלו קורות אצל כל אחד שמקיים את הסדר כהלכתו ומדקדק בכל חמש עשרה השלבים.  כבר בכוס בראשונה מושכים אורות דגדלות.  כנגד קרבן הפסח, ששחיטתו כאמור היתה שוברת את הקו שמאל, חוצים את המצה.  בקריאת ההגדה (פה סח, פסח) מבטלים את כוחו של פה- רע (פרעה), ובקריאת ההלל מודים לשי"ת שבחר בנו מכל העמים, ומושיע אותנו בכל דור וכך יהיה עד שיבנה ביהמ"ק השלישי בקרוב במהרה בימינו בעז"ה בו נזכה לקריב קרבן פסח כהלכתו.  

 

  • שתף:

תגובות (2)

  • בעז

    06 אפריל 2014 בשעה 01:48 |
    תודה רבה רבה!!

    הדברים כה מרווים את הנשמה הצמאה..

    השב

  • 123יהונתן

    06 אפריל 2017 בשעה 02:41 |
    שמחים הדברים כנתינתם מסיני אני תמיד שמח לשמוע ולהיתחזק ולהיגמל מהקליפות שלי וטוב שאתם ממשיכים עם זה מחכה לעוד שיעורים וכתבות בהצלחה גדולה בעזרת השם והמון תודה

    השב

נשמח לראות את תגובתכם
שאלות,בקשות או בעיות יש לשלוח דרך טופס צור קשר באתר

התחבר לאתר על מנת להשאיר תגובות

subiconsml

חלון קופץ לאתר2