התחברות  \/ 
x
הרשמה
x

י''ז בתמוז וימי בין המיצרים

י''ז בתמוז וימי בין המיצרים

"כל רדפיה השיגוה בין המיצרים"

מעובד ע"פ  שיחות של הרב יובל הכהן אשרוב

שבעה עשר בתמוז הוא יום תענית. חמשה דברים אירעו בשבעה עשר בתמוז, כמו שאומרת המשנה במסכת תענית, נשתברו הלוחות ובוטל התמיד והובקעה העיר (ירושלים) ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה והעמיד צלם בהיכל.

 נשתברו הלוחות – ביום ט"ז בתמוז עשו עם ישראל את עגל הזהב ולמחרת ירד משה מהר סיני ושיבר את הלוחות.

בוטל התמיד - בכל יום ויום היו מקריבים בבית המקדש שני כבשים ל'קרבן התמיד' אחד בבוקר ואחד בין הערביים. גם בזמן המצור על ירושלים בימי בית שני היו עדיין ממשיכים להקריב את שני הכבשים של קרבן התמיד. מספרת הגמרא (ירושלמי) תענית פ"ד: "אמר רבי לוי אף בימי מלכות  הרשעה הזאת היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני גדיים ובסוף שילשלו להן שתי קופות של זהב והעלו להם שני חזירים לא הספיקו להגיע למחצית החומה עד שנעץ החזיר וקפץ מארץ ישראל ארבעים פרסה באותה השעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית". 

 הובקעה העיר - באותו יום ממש שבו בוטל התמיד נפרצו חומות העיר.

 שרף אפוסטומוס הרשע את התורה והעמיד צלם בהיכל– רבינו מברטנורה אומר שהיה משרי היוונים.

 מי"ז בתמוז מתחילה תקופה קשה בעם ישראל שנקראת 'ימי בין המיצרים' ונמשכת עד תשעה באב. על ימים אלו אומר הנביא "כל רדפיה השיגוה בין המצרים". שרב האסונות שארעו לעם ישראל ארעו דווקא בתקופה זו. בימים אלו שולט המזיק הקרוי 'קטב מרירי' שפגיעתו רעה ואלו ימים קשים של קטנות ונסיונות. אומר הנביא ירמיהו במגילת איכה 'עיני עיני יורדה מים'. עיני האחת על חודש תמוז, עיני השניה על חודש אב. עיני האחת על בית המקדש הראשון שנחרב, עיני השניה על ביהמ"ק השני שנחרב. הזהר הקדוש אומר, שימים אלו הם ימי סכנה והרעה שולטת בעולם באותם ימים.

 בדר"כ יש נטיה, כשמגיעים לימים כאלה או למצב של קושי ונסיונות, למצב שלא נח לנו, שלא נעים לנו, לומר 'אוף, מתי זה יעבור כבר'. בימי בין המיצרים אומרים 'אוף, מתי כבר נוכל ללכת שוב לים, לקנות בגדים חדשים, לשמוע מוזיקה, להתקלח כמו שצריך...'


לשמוע את הקול

 חז"ל אמרו לנו ש'מלכותא דארעא כמלכותא דרקיע'. כלומר, כמו שהעניינים מסודרים ומתנהלים פה בארץ, ככה הם מתנהלים בשמים. אם נסתכל על הדברים הכי טריוויאלים ויומיומיים בפה בעולם הזה מה נראה? נראה, לדוגמא, שאם בן אדם אוכל הרבה פסולת, מכניס רעלים לגוף שלו, בהתחלה, כשהוא צעיר, לא קורה כלום. הוא עושה מה שהוא רוצה והכל בסדר. אבל ככל שהוא מתבגר מתחילים סמפטומים שונים ומשונים – כאבי ראש, כאבי בטן, כאבי גב... כל מיני מיחושים. זה הדרך של הגוף שלו לומר לו: רגע, תעצור! אתה הולך בדרך לא טובה, אתה צועד בכיוון הלא נכון, אתה חייב לעשות שינוי.

מי שיש לו שכל, שומע את הקול הזה ובאמת עושה שינוי. משנה את התזונה, משנה אורח-חיים. אבל מי שלא רוצה לעשות שינוי, לוקח איזה אקמול, או נורופן, משתק את הכאב, וממשיך במרוץ החיים המטורף. שורש העניין לא מטופל, לכן הסימפטומים הולכים ומחריפים, הבעיה הולכת ומעמיקה, עד שהכדורים כבר לא עוזרים. הגוף עובר קריסה, ואז כבר אי אפשר להתעלם. אז כבר חייבים לעצור ולעשות שינוי, אבל אז זה כבר לגמרי לא פשוט וזה כרוך בייסורים גדולים.

בדומה, בעולם הרוח, אדם שבאים עליו יסורים או שהוא נמצא באיזה קושי, והוא רק מחכה שזה יעבור לא מבין שהיסורים באו בגלל איזושהי סיבה ושיש להם מטרה ותכלית, אדם כזה דומה למי שלוקח אקמול להשתיק את הכאבים אבל המחלה עדיין מקננת בגופו.


 מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה

 אחד מבעלי היסורים הגדולים, שנרדף על לא עוול בכפיו, הן על ידי בני ביתו והן על ידי אויבים מבחוץ, לימד אותנו שדווקא היסורים הם המגדלים את האדם. דווקא הם משמשים קרש קפיצה למדרגה יותר גבוהה. היה זה דוד המלך, והוא שאמר 'מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה'. כשאני נמצא במיצר, במצב של קושי, של נסיון אני לא מחפש אשמים. זה לא היא שעשתה לי וזה לא הם שבגללם זה קרה לי אלא – זה הוא, זה בורא עולם, ממנו בא לי הכל, זה נקרא בחינת 'מן המיצר קראתי יה', אני משייך את כל הדברים שקורים לי לשמייא, אני יודע שהכל משמיים. ואז, כשרואים את הריבונו של עולם בתוך המיצר, כשמבינים שזה בעצם קול שקורא לי לעשות שינוי – אז מגיעים לבחינת 'ענני במרחב קה'. עולים מדרגה. דווקא מתוך המיצר הזה ומתוך הקושי הזה מגיעים לעשות שינוי – ואז מגיעים להרווחה, למרחב. זה בחינת 'ענני במרחב קה'.

אני מכיר מישהו שהיה אסור בבית הכלא בהודו. לאחרונה התפרסם הספר שלו 'הבריחה מהודו'. הוא מתאר איך בבית כלא שמיועד לשמונה מאות אסירים דחסו שלשת אלפים אסירים. הרצפה שמשה אותם כשולחן כסא ומטה, בדוחק רב כמובן, כשהם מוטים על הצד בלבד. מים היו זמינים שעתיים ביום, אם השכלת לתפוס בזמן מקום בתור. הטמפרטורה נעה בין 35 מעלות ומעלה, האויר מהול באדים חמים שורץ זבובים ויתושים, ומשתלב עם שאר השרצים שנעו שם כמו חולדות מקקים וכו'. האוכלוסיה - שפל המין האנושי. הבחור ההודי שנראה שם הכי תמים, בחור שנראה בן ארבעה עשרה, קטן, רזה, ושתקן, ישב על רצח בדם קר.

בתוך כל זה, וזה רק תיאור חלקי ממה שהיה שם, הבן אדם היה בתזזית של לברוח. במשך שנה הוא רק חשב על איך לברוח משם. ואז הוא התחיל להתפלל, להתפלל מעמקי לבו לקב"ה, לקיים 'מן המיצר קראתי קה'. הוא היה בוכה את דם נשמתו, קורא ממעמקי לבו לבורא עולם, יודע שהוא צריך לעשות תשובה ועשה תשובה. ואז הגיע הרווחה, הוא הגיע לבחינת 'במרחב ענני קה'. הוא תפס את עצמו והתחיל ללמוד. הוא קיבל ספרים מהארץ ועשה לו סדר יום של לימוד. כל יום היה לומד מהבוקר עד הערב. בצהריים היה קורא את כל התהילים כל יום. ולאט לאט הגיע לרגיעה. הגיע להבנה שמשמים שמו אותו שם. שזה התיקון שלו עכשיו וכשיגיע הזמן שלו לצאת הוא יצא. הוא הבין שאפילו אם הוא יהיה שם עוד עשר שנים זה משמים וכשיבוא הרגע שלו הוא יוושע, בינתיים הוא צריך לתקן. וזה מה שהוא עשה שם. ובאמת הוא הגיע למצב שיש לו מרחב משל עצמו. ד' אמות משל עצמו, בתוך הגיהנם, שבהן הוא מחובר לבורא עולם.

לולא כור ההיתוך הזה שעבר, לא היה מצליח לרדת מן הגדר, רגל פה רגל שם. היו אלה היסורים הקשים, שהכריחו אותו למצוא סוף סוף את הדרך האמיתית לבורא עולם, לתכלית, לנקודה היהודית הפנימית, שמעל כבלי החומר והסורגים. וכשהוא מצא, גברה הרוח על הדרקון. הוא עלה מדרגה ואפילו כמה, ואת זה שום דבר לא יכול היה להקנות לו חוץ מההתמודדות הזאת בזמן המיצר.

אז כשמגיעים 'ימי בין המיצרים' ואדם רק מחפש שהם יעברו כבר, כדי שהוא יוכל לספק את התאוות שלו והרצונות שלו כמו שהוא רוצה ורגיל, הוא בעצם אומר לחז"ל שהם טעו שהם קבעו את הימים האלה, אלו ימים בלי תועלת, כי רק רוצים שהם יעברו. לא משכילים לראות את האור הטמון בהם דווקא, והלא עשרים ואחת ימי בין המיצרים מקבילים לעשרים ואחד יום מראש השנה עד שמחת תורה. שהם ימי עליה עצומים. ולא סתם, כי אותה עליה שאפשר להשיג בימים הקדושים, אפשר להשיג גם בימי הקטנות, בימים הכי קשים, אם משכילים להכניס בהם אמונה. להאמין שגם הם באו לנו משמיים במטרה שנעצור ונתבונן וניישר דרכינו.


המצטער בצרת הציבור רואה בנחמתו

 חז"ל אומרים ש'כל המצטער בצרת הציבור רואה בנחמתו'. כשיש צרה לציבור אם אדם רואה את עצמו כחלק, הוא עוצר ואומר במה אני אשם בצרה הזאת שניתכה על הציבור. במה אני יכול להטות שכם ולשאת את הצרה הזאת עם כולם - הוא מכין כלים של גאולה, הוא עוזר להביא את הישועה. לכן כשבאה הישועה הוא זוכה לה, הוא זוכה להתנחם עם כולם כי יש לו כלים. אם הוא לא תיקן את הכלים השבורים שלו, כשיבוא האור לכולם (לכל מי שתיקן) לא יהיה לו במה לקבל אותו. אם בתשעה באב הוא רק מחכה שהצום יעבור כבר, ולא יושב ובוכה על חרבן בית המקדש, על החלק שלו בחרבן הבית, בזה שהוא לא נבנה עכשיו - אז ח"ו הוא גורם שיצטרכו לבוא עליו ועל הציבור עוד ועוד יסורים, יותר ויותר גדולים, עד שהוא ישמע את הקול הקורא אליו לעצור ולעשות שינוי.

יהי רצון שה' יעזור לנו לגדול מן המיצר, מן העבודה בקטנות עצמה להגיע לגדלות ולראות בנחמת הציבור.







מעובד ע"פ  שיחות של הרב יובל הכהן אשרוב

שבעה עשר בתמוז הוא יום תענית. חמשה דברים אירעו בשבעה עשר בתמוז, כמו שאומרת המשנה במסכת תענית, נשתברו הלוחות ובוטל התמיד והובקעה העיר (ירושלים) ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה והעמיד צלם בהיכל.

נשתברו הלוחות – ביום ט"ז בתמוז עשו עם ישראל את עגל הזהב ולמחרת ירד משה מהר סיני ושיבר את הלוחות.

בוטל התמיד - בכל יום ויום היו מקריבים בבית המקדש שני כבשים ל'קרבן התמיד' אחד בבוקר ואחד בין הערביים. גם בזמן המצור על ירושלים בימי בית שני היו עדיין ממשיכים להקריב את שני הכבשים של קרבן התמיד. מספרת הגמרא (ירושלמי) תענית פ"ד: "אמר רבי לוי אף בימי מלכות  הרשעה הזאת היו משלשלין להן שתי קופות של זהב והיו מעלין להן שני גדיים ובסוף שילשלו להן שתי קופות של זהב והעלו להם שני חזירים לא הספיקו להגיע למחצית החומה עד שנעץ החזיר וקפץ מארץ ישראל ארבעים פרסה באותה השעה גרמו העוונות ובטל התמיד וחרב הבית". 

הובקעה העיר - באותו יום ממש שבו בוטל התמיד נפרצו חומות העיר.

שרף אפוסטומוס הרשע את התורה והעמיד צלם בהיכל– רבינו מברטנורה אומר שהיה משרי היוונים.

מי"ז בתמוז מתחילה תקופה קשה בעם ישראל שנקראת 'ימי בין המיצרים' ונמשכת עד תשעה באב. על ימים אלו אומר הנביא "כל רדפיה השיגוה בין המצרים". שרב האסונות שארעו לעם ישראל ארעו דווקא בתקופה זו. בימים אלו שולט המזיק הקרוי 'קטב מרירי' שפגיעתו רעה ואלו ימים קשים של קטנות ונסיונות. אומר הנביא ירמיהו במגילת איכה 'עיני עיני יורדה מים'. עיני האחת על חודש תמוז, עיני השניה על חודש אב. עיני האחת על בית המקדש הראשון שנחרב, עיני השניה על ביהמ"ק השני שנחרב. הזהר הקדוש אומר, שימים אלו הם ימי סכנה והרעה שולטת בעולם באותם ימים.

בדר"כ יש נטיה, כשמגיעים לימים כאלה או למצב של קושי ונסיונות, למצב שלא נח לנו, שלא נעים לנו, לומר 'אוף, מתי זה יעבור כבר'. בימי בין המיצרים אומרים 'אוף, מתי כבר נוכל ללכת שוב לים, לקנות בגדים חדשים, לשמוע מוזיקה, להתקלח כמו שצריך...'



לשמוע את הקול

חז"ל אמרו לנו ש'מלכותא דארעא כמלכותא דרקיע'. כלומר, כמו שהעניינים מסודרים ומתנהלים פה בארץ, ככה הם מתנהלים בשמים. אם נסתכל על הדברים הכי טריוויאלים ויומיומיים בפה בעולם הזה מה נראה? נראה, לדוגמא, שאם בן אדם אוכל הרבה פסולת, מכניס רעלים לגוף שלו, בהתחלה, כשהוא צעיר, לא קורה כלום. הוא עושה מה שהוא רוצה והכל בסדר. אבל ככל שהוא מתבגר מתחילים סמפטומים שונים ומשונים – כאבי ראש, כאבי בטן, כאבי גב... כל מיני מיחושים. זה הדרך של הגוף שלו לומר לו: רגע, תעצור! אתה הולך בדרך לא טובה, אתה צועד בכיוון הלא נכון, אתה חייב לעשות שינוי.

מי שיש לו שכל, שומע את הקול הזה ובאמת עושה שינוי. משנה את התזונה, משנה אורח-חיים. אבל מי שלא רוצה לעשות שינוי, לוקח איזה אקמול, או נורופן, משתק את הכאב, וממשיך במרוץ החיים המטורף. שורש העניין לא מטופל, לכן הסימפטומים הולכים ומחריפים, הבעיה הולכת ומעמיקה, עד שהכדורים כבר לא עוזרים. הגוף עובר קריסה, ואז כבר אי אפשר להתעלם. אז כבר חייבים לעצור ולעשות שינוי, אבל אז זה כבר לגמרי לא פשוט וזה כרוך בייסורים גדולים.

בדומה, בעולם הרוח, אדם שבאים עליו יסורים או שהוא נמצא באיזה קושי, והוא רק מחכה שזה יעבור לא מבין שהיסורים באו בגלל איזושהי סיבה ושיש להם מטרה ותכלית, אדם כזה דומה למי שלוקח אקמול להשתיק את הכאבים אבל המחלה עדיין מקננת בגופו.



מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה

אחד מבעלי היסורים הגדולים, שנרדף על לא עוול בכפיו, הן על ידי בני ביתו והן על ידי אויבים מבחוץ, לימד אותנו שדווקא היסורים הם המגדלים את האדם. דווקא הם משמשים קרש קפיצה למדרגה יותר גבוהה. היה זה דוד המלך, והוא שאמר 'מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה'. כשאני נמצא במיצר, במצב של קושי, של נסיון אני לא מחפש אשמים. זה לא היא שעשתה לי וזה לא הם שבגללם זה קרה לי אלא – זה הוא, זה בורא עולם, ממנו בא לי הכל, זה נקרא בחינת 'מן המיצר קראתי יה', אני משייך את כל הדברים שקורים לי לשמייא, אני יודע שהכל משמיים. ואז, כשרואים את הריבונו של עולם בתוך המיצר, כשמבינים שזה בעצם קול שקורא לי לעשות שינוי – אז מגיעים לבחינת 'ענני במרחב קה'. עולים מדרגה. דווקא מתוך המיצר הזה ומתוך הקושי הזה מגיעים לעשות שינוי – ואז מגיעים להרווחה, למרחב. זה בחינת 'ענני במרחב קה'.

אני מכיר מישהו שהיה אסור בבית הכלא בהודו. לאחרונה התפרסם הספר שלו 'הבריחה מהודו'. הוא מתאר איך בבית כלא שמיועד לשמונה מאות אסירים דחסו שלשת אלפים אסירים. הרצפה שמשה אותם כשולחן כסא ומטה, בדוחק רב כמובן, כשהם מוטים על הצד בלבד. מים היו זמינים שעתיים ביום, אם השכלת לתפוס בזמן מקום בתור. הטמפרטורה נעה בין 35 מעלות ומעלה, האויר מהול באדים חמים שורץ זבובים ויתושים, ומשתלב עם שאר השרצים שנעו שם כמו חולדות מקקים וכו'. האוכלוסיה - שפל המין האנושי. הבחור ההודי שנראה שם הכי תמים, בחור שנראה בן ארבעה עשרה, קטן, רזה, ושתקן, ישב על רצח בדם קר.

בתוך כל זה, וזה רק תיאור חלקי ממה שהיה שם, הבן אדם היה בתזזית של לברוח. במשך שנה הוא רק חשב על איך לברוח משם. ואז הוא התחיל להתפלל, להתפלל מעמקי לבו לקב"ה, לקיים 'מן המיצר קראתי קה'. הוא היה בוכה את דם נשמתו, קורא ממעמקי לבו לבורא עולם, יודע שהוא צריך לעשות תשובה ועשה תשובה. ואז הגיע הרווחה, הוא הגיע לבחינת 'במרחב ענני קה'. הוא תפס את עצמו והתחיל ללמוד. הוא קיבל ספרים מהארץ ועשה לו סדר יום של לימוד. כל יום היה לומד מהבוקר עד הערב. בצהריים היה קורא את כל התהילים כל יום. ולאט לאט הגיע לרגיעה. הגיע להבנה שמשמים שמו אותו שם. שזה התיקון שלו עכשיו וכשיגיע הזמן שלו לצאת הוא יצא. הוא הבין שאפילו אם הוא יהיה שם עוד עשר שנים זה משמים וכשיבוא הרגע שלו הוא יוושע, בינתיים הוא צריך לתקן. וזה מה שהוא עשה שם. ובאמת הוא הגיע למצב שיש לו מרחב משל עצמו. ד' אמות משל עצמו, בתוך הגיהנם, שבהן הוא מחובר לבורא עולם.

לולא כור ההיתוך הזה שעבר, לא היה מצליח לרדת מן הגדר, רגל פה רגל שם. היו אלה היסורים הקשים, שהכריחו אותו למצוא סוף סוף את הדרך האמיתית לבורא עולם, לתכלית, לנקודה היהודית הפנימית, שמעל כבלי החומר והסורגים. וכשהוא מצא, גברה הרוח על הדרקון. הוא עלה מדרגה ואפילו כמה, ואת זה שום דבר לא יכול היה להקנות לו חוץ מההתמודדות הזאת בזמן המיצר.

אז כשמגיעים 'ימי בין המיצרים' ואדם רק מחפש שהם יעברו כבר, כדי שהוא יוכל לספק את התאוות שלו והרצונות שלו כמו שהוא רוצה ורגיל, הוא בעצם אומר לחז"ל שהם טעו שהם קבעו את הימים האלה, אלו ימים בלי תועלת, כי רק רוצים שהם יעברו. לא משכילים לראות את האור הטמון בהם דווקא, והלא עשרים ואחת ימי בין המיצרים מקבילים לעשרים ואחד יום מראש השנה עד שמחת תורה. שהם ימי עליה עצומים. ולא סתם, כי אותה עליה שאפשר להשיג בימים הקדושים, אפשר להשיג גם בימי הקטנות, בימים הכי קשים, אם משכילים להכניס בהם אמונה. להאמין שגם הם באו לנו משמיים במטרה שנעצור ונתבונן וניישר דרכינו.



המצטער בצרת הציבור רואה בנחמתו

חז"ל אומרים ש'כל המצטער בצרת הציבור רואה בנחמתו'. כשיש צרה לציבור אם אדם רואה את עצמו כחלק, הוא עוצר ואומר במה אני אשם בצרה הזאת שניתכה על הציבור. במה אני יכול להטות שכם ולשאת את הצרה הזאת עם כולם - הוא מכין כלים של גאולה, הוא עוזר להביא את הישועה. לכן כשבאה הישועה הוא זוכה לה, הוא זוכה להתנחם עם כולם כי יש לו כלים. אם הוא לא תיקן את הכלים השבורים שלו, כשיבוא האור לכולם (לכל מי שתיקן) לא יהיה לו במה לקבל אותו. אם בתשעה באב הוא רק מחכה שהצום יעבור כבר, ולא יושב ובוכה על חרבן בית המקדש, על החלק שלו בחרבן הבית, בזה שהוא לא נבנה עכשיו - אז ח"ו הוא גורם שיצטרכו לבוא עליו ועל הציבור עוד ועוד יסורים, יותר ויותר גדולים, עד שהוא ישמע את הקול הקורא אליו לעצור ולעשות שינוי.

יהי רצון שה' יעזור לנו לגדול מן המיצר, מן העבודה בקטנות עצמה להגיע לגדלות ולראות בנחמת הציבור.







  • שתף:

נשמח לראות את תגובתכם
שאלות,בקשות או בעיות יש לשלוח דרך טופס צור קשר באתר

התחבר לאתר על מנת להשאיר תגובות

subiconsml