somewhere over the rainbow

מגיל צעיר, עוד מאז שהשתחררתי מהצבא, הייתי טיפוס שחיפש להשתחרר מהמסגרות.  החיפושים הרוחניים שלי, התפרשו ברחבי העולם, אבל לא כללו את המסגרות המקובלות של החברה, שם לא האמנתי שאמצא את התשובות לכמיהה של הנשמה.  את רב שנות העשרים שלי ביליתי בטיולים על רחבי הגלובוס, ולבסוף מצאתי את עצמי ב .rainbow-

 

כמה שלקבוצות האלו יש תדמית לא רצינית בעיני העולם, אני התחברתי מאד למקום של השותפות והנתינה שיש בקבוצה.  בארץ יש מרכז של החברה האלה בפרדס חנה, הם כמו משפחה גדולה מאד של חברה צעירים שעושים סעודות ביחד, מארגנים פסטיבלים וטיולים ביחד, לפעמים תופסים כמה כלי נגינה והולכים ביחד לשמח חולים בבתי חולים או דברים מעין אלו.  המאד מרגש בעניין - זה השותפות, התרומה והנתינה של כל אחד למען כולם ממקום של אהבה.  כשעושים, למשל, ארוחת ערב ביחד, כל אחד תורם ממה שיש לו.  אם למישהו יש כסף הוא נותן כסף, למי שיש עגבניות בגינה מביא את העגבניות, מי שיודע לבשל – מבשל, מי שיש לו טיפי מביא טיפי ומארגן מאהל.  כל אחד תורם משהו, כל אחד עושה, יוצר, נותן מעצמו בלי שאף אחד יגיד לו או יכפה עליו, אלא כולם חדורים ברצון של לעשות ביחד ושיצא הכי טוב לכולם.  בעיני זו הייתה נקודה של אמת, הרגשתי את הטוהר ואת הנכון שבדבר. בעולם כל כך אגואיסטי, כשכל אחד דואג רק לעצמו, כמה מחמם את הלב להרגיש פתאום אהבת חברים, ההרגשה המרוממת הזאת שאתה רוצה שלכולם יהיה טוב, שאתה אוהב את כולם, אין מה שישווה לה, ומאידך אתה מרגיש שכולם גם אוהבים אותך ורוצים לעשות הכל בשבילך – זה אוחז אותך בחבלי קסם.

 

באירופה העניין הזה עוד יותר מפותח, יש שם קומונות שחיות ביחד בסגנון חיים של פעם, בלי חשמל או קדמה.  גם קדמת המסחריות לא קנתה מקום שם, אם אצלינו על שלשה דברים העולם עומד – כסף, כסף וכסף, שם אין לו שום מקום.  אין להם שום עניין של כסף, חיים ביחד, אוכלים מהיד אל הפה, אם צריכים מים שואבים מים מהנהר, עצים חוטבים מהיער, את האוכל מגדלים בגינה ושמחים ביחד.  אם צריכים איזו פרה חולבת אז כולם הולכים ביחד ועושים איזה קטיף או פותחים איזה פיצריה באיזה פסטיבל וקונים את הפרה שהם צריכים.

הרבה שנים נשביתי בטעם הנפלא הזה והייתי מתיירת במסלולים של הארץ חו"ל, הארץ חו"ל, באחת הפעמים התלבטתי פתאום מה אני עושה עכשיו. מאז ומתמיד האמנתי שיש 'מנהיג לבירה' יש בורא לעולם, לא לקחתי את זה לשום מקום מעשי, אבל להאמין האמנתי. לכן, באותה פעם, הפניתי ראשי לשמים ואמרתי 'ריבונו של עולם מה אני עושה? תביא אותי לאן שאני צריכה להגיע'.  מסובב הסיבות גלגל שנשארתי בארץ.  הגעתי לארגון 'שרשים' בירושלים.  אמנם זה אירגון ש'מקרב רחוקים' אבל אותי לא עניין הפן הזה, הייתי חילונית שמחפשת עבודה והתקבלתי שם לעבודה כמזכירה. 

בקומה שמתחת לשרשים יש מדרשה של בנות, מדרשת 'בארה של מרים', במשך תקופה הייתי מוקפת בנות בכל מיני שלבים של התקרבות, שיחות, שעורים, עד שביום מן הימים הרגשתי שאני רוצה לנסות לשמור שבת.  כל כך הרבה דברו על זה ופיארו את זה רציתי להתנסות בחוויה.  בחרתי איזו שבת ו'שמרתי' אותה, אבל 'שמרתי' אותה לבד וזו היתה טעות.  לבד, בלי טלפון, בלי אף אחד, בלי שום דבר למלא אותה, ההרגשה היתה קשה מאד.  לא הפסקתי לבכות באותה שבת, הרגשתי שמשהו פה לא נכון, איפוא  כל האורות שדיברו עליהם?  איפוא ה'מעין עולם הבא'? 

שבת לאחר מכן שמרתי עם חברה, כבר היה הרבה יותר טוב, אבל עדיין לא מה שדמיינתי.

בשבת השלישית שלח אותי המנהל של שרשים י-ם ל'שבת' שרשים שנערכה בת"א.  את השבת העביר הרב יובל מ'אור הגנוז'.  אם עד עכשיו כשהייתי רואה איזה 'דוס' היה לי רק על מה להתווכח איתו ולהראות לו שזה לא נכון, בשבת הזאת מצאתי את עצמי יושבת בשעורים וחומה אחר חומה של התנגדויות נשברת.  פתאום שמעתי את הדברים מזוית אחרת, הכל קבל צורה שונה.  כמה שהייתי עייפה לא רציתי ללכת לישון, ישבתי מרותקת עד אחרי חצות ומיד לפנות בוקר התייצבתי שוב לשעור כמו חייל מסור.  מאז, הדרך לשבת ולדת נפתחו לי, הרגשתי את מה שקוראים 'אורות של תשובה'.  אותו מרצה היה מגיע גם לשעורים בשרשים י"ם, אם עד אז לא הייתי נכנסת לשעורים מחוסר עניין, עכשיו הייתי מגיעה לשעורים באדיקות, זה מה שנתן לי כח בדרך החדשה.  אחד השעורים דיבר על ה'כנישתא חדא', חבורה מאוחדת, בה כל אחד פועל בשביל כולם וכולם בשביל אחד.  הזהר הקדוש אומר שאם תקום כנישתא חדא כזאת יבוא הגואל, והרב אשלג זי"ע מסביר שזה הפתח לגאולה, כי נגאלים ממיצרי האגואיסטיות. 

נדהמתי, אותו דבר שחויתי כל כך חזק ב – rainbow קיים ביהדות?!  כמה טוב היה לשמוע את זה, וזה קיים  לא רק על הנייר אלא הלכה למעשה בארץ.

הרי ב - rainbow  אתה מרגיש שאתה צריך לפרוש מהעולם בשביל לחיות ככה, זה לא מסגרת חיים לכל החיים, והנה פה שמעתי שיש ישוב בארץ בשם 'אור הגנוז' שמנסה ליישם את העקרונות האלה.  האנשים שם מיושבים, עובדים ולומדים, לא מעופפים למיניהם.  הרגשתי שיש תקוה. 

 

שנה אחרי זה שוב שלח אותי מנהל שרשים לסמינר שקיים ה'אור הגנוז', הפעם ב'חאן אמירי הגליל'.  אמנם כבר שנה שמרתי שבת, אבל עדיין הרתיעה מהעולם הדתי והחיסרון של מה שהיה פעם, היו מעכבים גדולים בדרך.  והנה פתאום ראיתי בסמינר איך אותם חברה דתיים מ'אור הגנוז' שרים, רוקדים, שמחים.  הבנות מרב שלא יכלו להתאפק רצו ללובי והחלו שרות ורוקדות במעגלים מעגלים.  הבנות מ'אור הגנוז' כולם רקדו ושרו, התדמית הדתית הכבדה והסגורה התמוססה לי מול העיניים, השמחה מלאה את הלבבות. 'או, גם פה יש שמחה, גם פה יש חיות' הרגשתי את עצמי מתרחבת יחד עם השמחה שמלאה את החלל.  ראיתי איך באותם פרצופים מהוססים ומסויגים שבאו בהתחלה לסמינר ניצת הברק בעיניים. 

 

בהמשך התבוננתי בנשים של 'אור הגנוז', אמנם הרגשתי שאני עדיין לא במקום שלהן, אבל ראיתי שלכל אחת יש את העצמה שלה, היכולת והביטוי האישי שלה שלא הולכים לאיבוד, המקום המפחיד של האשה ביהדות פתאום לא נראה מפחיד, כי הכל היה חי זורם וטבעי, גם הסייגים היו טבעיים וכשדיברנו איתם הבנו שנקודת המוצא שלהן היתה ממש דומה לשלנו.  אז המקום שמגיעים אליו משם והלאה לא כל כך מפחיד אלא ההיפך יש בו עדיין שמחה ועצמה, אהבה וזרימה.

 

בהבדלה הרגשנו כולנו בהתרוממות עילאית, יצאנו כשבאזנינו עדיין מתנגנים ההדים של מה ששרנו אותו צהריים לפחות עשרים דקות רצוף במלוא הגרון "אילו יהודי היה יודע מה זאת מה זאת השבת … היה שמח, שמח ורוקד, שמח ורקד מאה עשרים שנה"

אז תודה לכם 'אור הגנוז' על השבת של לפני שנה ועל השבת הנוכחית, תודה מאה עשרים שנה.

תגובות