ועל ניסיך שבכל יום עמנו

בראש השנה המלכנו אותו, ביום כיפור טיהרנו לבינו אליו, בסוכות חסינו בצל כנפיו ועתה מה שנותר לנו לעשות זה לראות את ההשגחה שלו בכל צעד וצעד בחיינו. זה חבל הטבור שמחבר אותנו אל מקור חיינו ומזרים לנו אמונה, המחייה את כל אברי הנפש שלנו ועוזר לנו לעמוד בכל הנסיונות הפוקדים אותנו. סיפור השגחה זה שלפניכם שמענו מזוג תלמידים ותיק המגיע לשיעורים, והריהו לפניכם:

פטריית העשן הגדולה שפלטה מלוע הר הגעש הפעיל, הסקורג'ימה, התמרה לגובה רב וכיסתה את עין השמים. אנשים מכל עבר נראו ממהרים להוציא את מטריותיהם ולפתחן על מנת להתגונן מממטרי העפר שלא היו מאחרים לבוא אחרי כל התפרצות כזאת. אנחנו הרגשנו בטוחים בחדרינו צופים על הר הגעש המאיים.

יפןארץ השמש העולה. ארץ בת מסורת עתיקה של עבודות אלילים שונות ומשונות, שהומרו לאחרונה, בעידן החדש, לעבודת אלילים אחרת עיקרית – עבודת עגל הזהב. השתעבדות מוחלטת לכסף ולחומר. והנה דווקא שם, בארץ העמים הזאת, המלאה גילולים, בחר הקב"ה להראות לנו את יד ההשגחה העליונה.

אולי משום מידת האכזריות, שהיה מי שטיפח בקרב העם היפני, מדד להם הקב"ה באותה מידה וארצם משופעת באסונות טבע אכזריים הגוביים מהם מחיר כבד. התפרצויות הר געש, שטפונות, רעידות אדמה הם חלק מהוואי החיים היפני. אחד מפגעי הטבע המאיימים הפוקדים את יפן בעיקר בקיץ הם הטייפונים.  הטייפונים הם סערות ענק המאיינות להחריב את כל הנקרה בדרכן.  מאות עד אלפי אנשים נפגעים ונהרגים בטייפון כזה, שלא לדבר על הנזק ברכוש. בדר"כ מודיעים החזאים על טייפון המתקרב, מה שנותן שהות לתושבים להתכונן במדת האפשר.

ההודעה על טייפון המתקרב תפסה אותנו באחת הפעמים כשהיינו בחוץ בדוכן המכירות שלנו למכירת תכשיטים. זרזיפי מים מים החלו לרדת ואנו מיהרנו לארוז את כל חפצינו ולהסתלק מן המקום. הגענו בשלום הביתה בשעת ערב מאוחרת והלכנו לישון. באמצע הלילה התעורר בעלי בהרגשת חוסר נוחות ששכחנו משהו כשארזנו את הדוכן, אבל מה?

הארנק? לא, הארנק בבית. הדרכון? לא, הדרכון בארנק. התכשיטים בארגז. אז מה זה? בחוץ הטייפון היה בעיצומו. חפצים שונים התעופפו באויר, סחף בוצי עמוק כיסה חלק מהרחובות, הרוח העזה שרקה בעצמה בפוגעה בבתים, עצים ועמודי חשמל. משלא הצליח בעלי בשום אופן להזכר בדבר החסר חזר למשכבו להמשך שנת הלילה.

בבוקר קם בעלי עם אותה הרגשה, כאילו משהו ממנו חסר. בינתיים נרגע הטייפון והוא ירד לאוטו לבדוק מה הדבר. ואז הוא נזכר – התהילים. ספר התהילים הגדול עם הפירוש שקיבל מאחותו לפני שנסענו ליפן. בזמנו, בגלל גודלו של הספר, התלבט עם לקחת אותו או לא, האם יש בכלל מקום בתיק לתהילים כאלה גדולים? בסוף לקח אותו "ארון הקודש מחוץ למידה". בהמשך שהותינו ביפן השמשנו בו בעת העבודה בדוכן המכירות, הוא היה מונח על הדוכן והיינו קוראים בו בכל רגע פנוי.

"נוסעים לראות מה עם התהילים" הכריז בעלי. “באמת בדיחה טובה לפורים, אתה מצפה שהם ישארו שם אחרי הטיפון?! בוא נתקשר לאחותך ונבקש שתשלח לנו עוד תהילים" הצעתי. אך בעלי היה נחוש בדעתו ויצאנו למקום העבודה שלנו. כשהגענו לא האמנו למרא עינינו, ליתר ביטחון שפשפנו את העיניים. התהילים היו בדיוק באותו מקום בו הניח בותם בעלי על החומה ביום שלפני כן. הייתכן כדבר הזה, אחרי הסערה הנוראה שישארו מונחים במקומם?!  ולא רק זה אלאכשהורדנו את הספר מהחומה נוכחנו שגם הדפים נותרו יבשים. היה זה אולי הדבר היחיד היבש בכל האזור כולו. ממש נס בתוך נס. עד היום אנחנו נפעמים מיד ההשגחה הגדולה שנגלתה לנו.

הסיפור לא תם בזה. אנחנו, שעוד היינו רחוקים, הקב"ה רצה להראות לנו את השגחתו בדבר הנוגע יותר לבשרינו, קצת לזעזע אותנו, ולתת לתובנות לחלחל למקומות קצת יותר עמוקים.

באחד הימים התבשרנו על טייפון מתקרב. בין התושבים נראתה תכונה רבה, הרחובות התרוקנו, כמובן, וכולם היו עסוקים בהנחת פלטות של עץ על החלונות, בתקווה שימנעו את התנפצותם. אנחנו, בעלי ואני, משום מה לא עשינו כלום. היינו שאננים אף על פי שקיר שלם מהחדר בו התגוררנו היה ויטרינת זכוכית ענקית ממנה היינו משקיפים על האוקיאנוס הבלטי, שגבל בצוק עליו עמדה דירת הסטודיו שלנו. בזמן הטייפונים יכולנו לראות חביות גדולות וחפצים מתעופפים באויר כאילו היו נוצות מפוזרות ברוח. אחות של בעלי, ששהתה גם היא ביפן בעת ההיא צלצלה והזמינה אותנו לעשות את הערב אצלה. עיתוי קצת מוזר להזמנה לאור הידיעה שלהיות באוטו בחוץ בעת הסערה יכול להיות איבוד עצמך לדעת. מצד שני דירתה היתה ממוקמת בתוך העיר במקום יותר מוגן משלנו, וגם היה עוד קצת זמן להערכתינו לפני שהטייפון יגיע. נכנסנו איפוא לרכב ונסענו. הגענו ברגע האחרון, כל הלילה הכתה הסערה ללא רחם. הרחובות הוצפו מים, גם האוטו שלנו התמלא מים עד למעלה מההגה ויצא מכלל שימוש. מהחלון ראינו גגות עפים באויר, רוח עזה, מפרקת הרים ומשברת סלעים, גרמה לקריסת הרים, וכפרים שלמים כוסו מפולות בוץ ענקיות. למעלה מששת אלפים איש נספו באסון זה. בלב פועם חזרנו הביתה עם שוך הסערה. דפיקות הלב שלנו הוחשו למראה שנגלה לעיניינו: גג הדירה עף כולו, הקירות קרסווקיר הזכוכיתשלמרגלותיו היו המיטות שלנוהתנפץ כולוחתיכות ענק של זכוכית שיסעו את המיטות לחתיכות. נקל היה לשער מה היה מצבינו אילו נשארנו באותו ערב בבית. לא נשאר לנו כי אם לדאוג שיברכו בשבילנו 'הגומל' במנין בישראל,  "נודה לך ה' אלקינו על נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת, ערב וצהריים, הטוב כי לא כלו רחמיך והמרחם כי לא תמו חסדיך".

תגובות