שנת שמיטה

 “כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'...ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר... והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך" (ויקרא כה) שנת שמיטה היא ה'שבת' של הארץ. בשנה זו אנו מצווים להפסיק את עבודות האדמה עד למינימום הנדרש שלא יגרם נזק בלתי הפיך לאילנות ולערוגות. מצוות שביעית (שמיטה) היא מצווה מופלאה ומאתגרת.   באמת אנחנו רואים שמצוות עיקריות שמצוות על היהודי אין להם טעם על פי ההגיון, הטעם שלהם הוא אלוקי וידוע ליודעי ח"ן (חכמת נסתר). כמו למשל מצוות המילה, הלא בלעדיה היהודי הוא ערל, ולכאורה לפי ההגיון אנחנו לא רואים לה טעם. אמנם מצאו במחקר שדווקא ביום השמיני מתגבר באופן משמעותי וניכר החומר האחראי לקרישת דם, מה שמסייע לקיום המצווה, אבל מה ההגיון שבה? מי שנכנס יותר לפנימיות התורה לומד שבערלה דבוקות שלש קליפות רוחניות קשות ביותר, שאין להן שום תיקון אלא הסרתם, מה שפותח את הערוץ הרוחני והאלוקי של האדם.  

כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'...ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר... והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך" (ויקרא כה)

שנת שמיטה היא ה'שבת' של הארץ. בשנה זו אנו מצווים להפסיק את עבודות האדמה עד למינימום הנדרש שלא יגרם נזק בלתי הפיך לאילנות ולערוגות. מצוות שביעית (שמיטה) היא מצווה מופלאה ומאתגרת.

 

באמת אנחנו רואים שמצוות עיקריות שמצוות על היהודי אין להם טעם על פי ההגיון, הטעם שלהם הוא אלוקי וידוע ליודעי ח"ן (חכמת נסתר). כמו למשל מצוות המילה, הלא בלעדיה היהודי הוא ערל, ולכאורה לפי ההגיון אנחנו לא רואים לה טעם. אמנם מצאו במחקר שדווקא ביום השמיני מתגבר באופן משמעותי וניכר החומר האחראי לקרישת דם, מה שמסייע לקיום המצווה, אבל מה ההגיון שבה?

מי שנכנס יותר לפנימיות התורה לומד שבערלה דבוקות שלש קליפות רוחניות קשות ביותר, שאין להן שום תיקון אלא הסרתם, מה שפותח את הערוץ הרוחני והאלוקי של האדם.

אותו דבר שמירת בשר וחלב, מה ההגיון? מה הבעיה? כשנכנסים לעומק מבינים שהבשר הוא מצד הדינים והחלב מצד החסדים ואי אפשר לחבר ביניהם, כדוגמת שעטנז, שזו עוד מצווה תמוהה, האיסור ללבוש צמר ופשתן ביחד, אין לזה שום הסבר 'הגיוני' 'רציונאלי', רק , שוב, כשנכנסים פנימה לקבלה, לומדים שאי אפשר לחבר את קו ימין (צמר) וקו שמאל (פשתן) בצורה כזאת, זה יוצר 'קצר' רוחני אצל האדם שמשפיע על כל הקומה הרוחנית שלו.

אמר האבן עזרא: ”מה נכבדו דברי הקדמונים שישמרו את כל המצוות ולא יבקשו טעם למה ציוו אלה המצוות כי יש מצוות רבות, נפלאות ונעלמות, והנה אם לא ישמרם האדם עד שידע טעמם הנה ישאר בלא תורה " (יסוד המורא,שער שמיני)

למצוות שמיטה דווקא יש טעמים גם בפשט, גם על פי ההגיון, כמו התלמדות במידת הותרנות והרחמים, להתרגל לרחם על הבריות ולהפקיר את כל פרי השדה למאכל כל אדם בשנת השמיטה. כך ישרש האדם מקרבו את מידת הקמצנות, שהיא מידה שנואה על הבורא ית' ויתרגל בהשפעה ונתינה. וכן ילמד שהרכוש שלנו הוא לא שלנו אלא של מי שנתן לנו אותה "כי לי כל הארץ".

עוד טעם של חיזוק האמונה בבורא עולם שהבטיח לנו "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו? וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית ועשת את התבואה לשלש השנים. וזרעתם את השנה השמינית, ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית, עד בוא תבואתה תאכלו ישן".(ויקרא כה, יח)

התיקון של שבת ושל 'שביעית' קשור זה בזה, זה מוביל לתיקון שלם של כל העולם. הקדושה הגבוהה ביותר זה של שבת, יום השביעי, אחר-כך יום טוב ואח"כ שמיטה. לכן בשבת נאסרו כל המלאכות, ביום טוב התירו מלאכת אוכל נפש, וכל שאר המלאכות אסורות, ובשביעית מותרות כל המלאכות ונאסרה רק עבודת הקרקע.

כל המלאכות הללו, כמו כל דבר שאנו עושים פה בעולם הזה, הן בירורי ניצוצות הקדושה. אותן רפ"ח ניצוצי הקדושה שעלינו לתקן פה בעולם הזה בששת אלפים שנה. וככל שהקדושה יותר גבוהה כך צריך פחות להתעסק בבירור ניצוצות הקדושה. ואדרבה העיסוק בבירור יותר נמוך, כשאנחנו נמצאים במקום יותר גבוה, מוריד אותנו לדרגה יותר נמוכה ויוצר פגם כשלעצמו. על שבת אומר האר"י ז"ל “העושה מלאכה למטה הוא כמטיל פגם למעלה". כי הוא מוריד את המציאות מעולם 'אצילות' ששם הכל טוב ומבורר, לעולם עשיה, שרובו רע, לא מתוקן, ומיעוטו טוב.

מלאכה בגימטריה אל – אדנ"י, מה שאומר שכל המלאכות שייכות לעולם עשיה. בשביעית הקדושה עולה, הכל מתקדש, ו'המלכות' (שקשורה לארץ) עולה ל'יסוד',כך אומר האר"י ז"ל. לכן בכל מה שקשור לארץ אנחנו כמעט ולא עושים מלאכות הקשורות לארץ. ומאידך פירות הארץ מתקדשים, מתקדשים באותה קדושת שביעית, ואסור לנו 'להפסיד' (לאבד, לזרוק) אותם. יש המון דינים בזה, וכדאי מאד ללמוד אותם כדי להתחבר להארה המיוחדת של השנה הזאת, ומצד שני לא לפגום במקומות גבוהים, כי הפגמים בשביעית הם הרי אסון. כמו שאומרים לנו חז"ל: גלות בא לעולם על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים ועל שמיטת הארץ … אמר להם הקב”ה לישראל... הואיל ואי אתם משמטים את הארץ היא תשמט אתכם...” (אבות דרבי נתן)

מצד שני אם שומרים ישראל דיני שמיטה כראוי, מובטחים שיגאלו במוצאי שביעית, כמו שאומרת הגמרא במס' מגילה: “ומה ראו לומר גאולה בשביעית? אמר רבא: מתוך שעתידין ליגאל בשביעית, לפיכך קבעוה בשביעית. והאמר מר: בשישית – קולות, בשביעית – מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא. מלחמה גם התחלת הגאולה היא".

ויש סיפורים מדהימים של סייעתא דשמייא לאלו שעשו מסירות נפש כדי לשמור דיני שמיטה. לדוגמא, הברד הכבד והחזק שירד בשנת שמיטה תשנ"ד באזור המועצה 'גזר' . כידוע, כאשר הברד יורד הוא משמיד כל פריחה ולבלוב שעל העצים וזה בדיוק מה שהיה בכל האזור שם. היו נזקים לכרמים בסכום של כשמונה מליון שקלים! אולם במושב 'בית עוזיאל' ששמר שמיטה כדין עפ"י הוראת הראשון לציון, הרב עובדיה זצ"ל, לא נפל אפילו לבלוב אחד, למרות הברד החזק שירד שם, כמו בכל האזור , ויהי הדבר לפלא.

בשנת השמיטה של תשי"ט היתה מכת ארבה באזור הדרום, הארבה, שהתחיל את פעילותו עוד במצריים והזיק כבר שם, פשט על ישובי הדרום. כשהגיע הארבה לגבול ישוב 'קוממיות', שהוא מושב חקלאי ששומר שמיטה כדין, פנה עורף ושב כלעומת שבא ולא נשאר אף ארבה בכל גבול ישראל, וזו השגחה שאי אפשר לשער ולתאר.

סיפור מדהים נוסף קרה באותה שנה באותו מושב. שנתיים לפני כן החליטה הסוכנות לנטוע פרדסים בכמה מושבים וביניהם בקוממיות. התנאי של מושב קוממיות היה שבשמיטה, שתבוא שנתיים אחר כך, הם ינהגו בכל דיני שמיטה כהלכה. מה שאומר שהם לא יכולים לזמר את העצים, לזבל, לרסס, השקיה מינימאלית וכהנה וכהנה. הסוכנות סרבה לתנאי אבל לאחר שרב הישוב הרב מנדלסון זצ"ל דיבר עם מנהל הפרדסים, אד' ויגודסקי, בדברים נרגשים היוצאים מן הלב על חשיבות המצווה הזאת וכמה הם נכונים למסור את נפשם עליה, התפעל אד' ויגודסקי והסכים להשקיע כחצי מליון שקל בנטיעת פרדס במושב.

כשהגיעה שנת השמיטה שמרו אנשי קוממיות על הלכות שמיטה כמוסכם מראש אבל האגרונומים ומנהלי הפרדס התריעו על הנהגה זו שהיא מסכנת את הפרדס ואת כל הסכום שהושקע בו. בסוף שנת השמיטה הגיע אד' יגודסקי, מהנהל הפרדסים, אל הרב ואמר לו:”אני אחראי מטעם הסוכנות על שנים עשר פרדסים, שבכולם עבדו כרגיל, מלבד הפרדס בקוממיות, שבו שמרו על הוראות הרב בקפדנות, נגד מה שנדרש לדעתינו. והנה הפרדס בקוממיות הצליח הרבה יותר מכל שאר הפרדסים! אמור לי נא מה סוד הדבר”?! (מפורסם ב'מצוות הארץ בהלכה ובאגדה')

האמת שלמושב 'קוממיות היה יותר קל לעמוד בניסיון הזה של הפרדס אחרי הניסים שהם ראו שמיטה קודם לכן. כי שנה אחרי שנת השמיטה לא היו להם חיטים לזריעה, חוץ מחיטים שצמחו בשנת שמיטה עצמה, לא כדין, בהם לא יכלו להשתמש. לאחר מאמצים מרובים מצאו בקיבוץ אחד גרעינים שבורים ומתולעים, בני שנתיים, שלא היו ראויים לזריעה. הרב מנדלסון זצ"ל, הורה שאם אין בנמצא חיטים כשרים אחרים שיזרעו ויהיו בוטחים בבורא עולם. כשהשיגו סוף סוף את הזרעים רצו למהר ולזרוע אותם, לפני הגשמים, אפילו שזה יצא בחול המועד, שאז אסור לזרוע.

מרן ה'חזון איש' אמר להם "מי אמר שתאחרו את עונת הגשמים? אולי דווקא תקדימו אותה אם תזרעו בחול המועד, ודווקא מהעבודה בחול המועד יגרם לכם נזק?”

נאמנים לדברי ה'חזון איש' לא זרעו בקוממיות בחול המועד, למרות שכל הישובים כבר חרשו בסוף השנה הקודמת, שהיתה שנת שמיטה ואסורה בחרישה, וזרעו בתחילת השנה. רק תושבי קוממיות חרשו וזרעו אחרי החגים, בחשוון, to late, לכל הדעות. באותה שנה בוששו הגשמים לרדת וירדו רק בחנוכה. כל הזרעים של שאר המושבים שלא שמרו שמטיה נרקבו בקרקע היבשה ולא נתנו יבול כלל, ורק החיטים השבורים והמתולעים בקוממיות גדלו ועשו פרי לתפארת!

ה' יזכה אותנו לשמור שמיטה כדין ולראות בביאת משיח צדקינו במהרה בימינו, אמן.

 

תגובות