ראש השנה - המפתח לכל השנה

ראש השנה הוא זמן מיוחד במינו הוא זמן של התחדשות העולם, התחדשות האדם, הזמן הזה קובע לנו את המציאות שלנו לכל השנה הבאה. חז"ל דקדקו לקרוא לזמן הזה 'ראש השנה' ולא תחילת השנה, כי החודש הראשון לשנה הוא דווקא ניסן כמו שכתוב 'החודש הזה לכם ראש חדשים'. מה זה, אם כך, העניין של ראש? כל מעשה, כל פעולה שאנחנו עושים כל האנרגיה של אותה פעולה כבר נמצאת בראש בלי זמן ובלי מקום, זה המהות של המחשבה, כתוב 'סוף מעשה במחשבה תחילה' שהמעשה של האדם נמשך מהמחשבה הראשונית שלו. לכן יש חשיבות עצומה לעניין של הראש, הראש קובע את כל המהלך שיבוא אח"כ, ולכן יש עבודה רוחנית מאד מאד חשובה ועוצמתית בראש השנה, זה יומיים מרוכזים ביותר שבהם אדם יכול לקבוע ולתכנת לעצמו את השנה החדשה מהראש ועד הסוף. אדם שעשה לפני ראש השנה הכנה מספקת, יכול בראש השנה להפוך את המהות שלו לגמרי. הוא יכול להפוך את החומר הבסיסי שלו ממקבל למשפיע ועל ידי כך לשנות כיוון בחיים. אנחנו מתפללים 'לב טהור ברא לי אלקים' - אפשר שיהיה לב טהור, לב חדש, אפשר להחליף את הלב, מצד הקב"ה אין גבול בכלל, רק שצריך יגיעה בשביל זה. הקב"ה לא עומד בפתח של כל מי שרק אומר 'הנה אני'. אנחנו לא יכולים עם כל התאוות שלנו, כל הלשון הרע שלנו, השנאת חינם שלנו והחמריות שאנחנו שקועים בה עד צוואר לצפות להתגלויות אלוקיות ואורות עליונים. אנחנו צריכים לעשות איזו עבודה, איזו יגיעה, להכין את הכלים, בלי הכנת הכלים אין אפשרות לאור לשכון. לכן התנועה הראשונה צריכה להיות מצד הנברא, הוא צריך לעשות את החשבון נפש איך לבנות את החיים שלו כך שיהיה מקום ל'אור אין סוף' לשכון בתוכו. אבל גם את התנועה הזאת הראשונה שבאה מצד הנברא יש קול שמעורר אותנו לעשות אותה, זה נקרא 'קול דודי'.  

מפתח לכל השנה

כל חג מחגי ישראל יש בו אספקט מיוחד של עבודה רוחנית, עבודת הנפש. כל חג נותן לנו כח מסוים, שבלי אותו החג אי אפשר לקבל אותו. החג זה זמן שיש בו פחות מסכים ולכן יש עליה רוחנית טבעית, אם אדם נותן לה לקרות הוא יכול להתעלות לדרגות רוחניות יותר גדולות, כשהמטרה של הכל זה דביקות, להגיע לדביקות באור העליון ע"י זיכוך הכלים.
בכל חג יש הארה מיוחדת, אם אדם מלקט במשך השנה את כל ההארות האלו הוא קונה לו שלימות בנפש, רק צריך לדעת איך לשאוב את האורות האלה, איך להשתמש בחגים האלה, על מנת לזכך את הכלים.

ראש השנה הוא זמן מיוחד במינו הוא זמן של התחדשות העולם, התחדשות האדם, הזמן הזה קובע לנו את המציאות שלנו לכל השנה הבאה. חז"ל דקדקו לקרוא לזמן הזה 'ראש השנה' ולא תחילת השנה, כי החודש הראשון לשנה הוא דווקא ניסן כמו שכתוב 'החודש הזה לכם ראש חדשים'. מה זה, אם כך, העניין של ראש? כל מעשה, כל פעולה שאנחנו עושים כל האנרגיה של אותה פעולה כבר נמצאת בראש בלי זמן ובלי מקום, זה המהות של המחשבה, כתוב 'סוף מעשה במחשבה תחילה' שהמעשה של האדם נמשך מהמחשבה הראשונית שלו. לכן יש חשיבות עצומה לעניין של הראש, הראש קובע את כל המהלך שיבוא אח"כ, ולכן יש עבודה רוחנית מאד מאד חשובה ועוצמתית בראש השנה, זה יומיים מרוכזים ביותר שבהם אדם יכול לקבוע ולתכנת לעצמו את השנה החדשה מהראש ועד הסוף.

אדם שעשה לפני ראש השנה הכנה מספקת, יכול בראש השנה להפוך את המהות שלו לגמרי. הוא יכול להפוך את החומר הבסיסי שלו ממקבל למשפיע ועל ידי כך לשנות כיוון בחיים. אנחנו מתפללים 'לב טהור ברא לי אלקים' - אפשר שיהיה לב טהור, לב חדש, אפשר להחליף את הלב, מצד הקב"ה אין גבול בכלל, רק שצריך יגיעה בשביל זה. הקב"ה לא עומד בפתח של כל מי שרק אומר 'הנה אני'. אנחנו לא יכולים עם כל התאוות שלנו, כל הלשון הרע שלנו, השנאת חינם שלנו והחמריות שאנחנו שקועים בה עד צוואר לצפות להתגלויות אלוקיות ואורות עליונים. אנחנו צריכים לעשות איזו עבודה, איזו יגיעה, להכין את הכלים, בלי הכנת הכלים אין אפשרות לאור לשכון. לכן התנועה הראשונה צריכה להיות מצד הנברא, הוא צריך לעשות את החשבון נפש איך לבנות את החיים שלו כך שיהיה מקום ל'אור אין סוף' לשכון בתוכו. אבל גם את התנועה הזאת הראשונה שבאה מצד הנברא יש קול שמעורר אותנו לעשות אותה, זה נקרא 'קול דודי'.

קול דודי דופק

"אני ישנה ולבי ער, קול דודי דופק. פתחי לי אחותי, רעיתי, יונתי, תמתי שראשי נמלא טל קווצותי רסיסי לילה". (שיר השירים)

מה זה 'אני ישנה'?
בן אדם שלא ער למציאות, למה שקורה סביבו, נקרא ישן. מתי ישנים? בלילה, כשיש חושך. כשאדם לא מחובר לאור נקרא שהוא בחושך, הוא בגלות, הוא מנותק מהאור של הבורא יתברך. הוא בבחינת ישן, בבחינת קטנות, אין לו 'מוחין' של גדלות.
כדוגמת האדם הישן שה'מוחין' שלו מסתלקים ושבים אליו רק כשהוא ער.

ובכל זאת כמה ש'אני ישנה', כמה שאדם נמצא בחושך, בגלות, בשפלות, בכל זאת - 'ליבי ער', יש נקודה שזוכרת תמיד, הלב ער, מצפה, מתי כבר תבוא הגאולה.
'קול דודי דופק', אפילו בזמן הגלות הכי חשוכה יש קול שקורא לאדם ומנסה להעיר אותו, כל נשמה הקב"ה דופק על פתחה כל הזמן - 'פתחי לי'. הקריאה הזאת זו ההרגשה הזאת של חוסר מנוחה בנפש, של חיסרון. כמו שכשאדם קורא לנו אנחנו עוצרים רגע ומפנים את הראש לראות מי קורא לנו, כך ההרגשה הזאת של החיסרון גורמת לנו לעצור רגע ולעשות חושבים - מה בעצם אנחנו מחפשים? הקב"ה עוצר אותנו, שנראה, שנבין שאנחנו מחפשים את האור. אור זה לאו דווקא משהו רוחני לא ברור, אלא זו הרגשה של מלאות, של שמחה, של שלימות. הקב"ה אומר-לי יש את האור הזה, שאני רוצה להשפיע לכם לנשמה, רק פתחו לי פתח להשפיע לכם.
הפתח הזה זה להתחיל להתחבר למקור האור. לנשמה יש ארבע דרגות של קשר עם הקב"ה. הראשון נקרא 'אחותי'. מה זה אחים? ששייכים לאותו שורש. כלומר הרובד הראשוני הוא קשר בסיסי, שרשי, מהשרש יונקים את כל החיות. אח, שיהיה שונא שלך, שיהיה אויב שלך - הוא אח, ואם הוא היה אויב שלך זה כי הקליפה התלבשה, השטן בלבל אתכם, אבל הוא נשאר אח, הקשר הזה אף פעם לא נפרד. זה הניצוץ האלקי שיש בכל אחד, שהוא לעולם נשאר באדם, הוא המפתח לקשר הכי עמוק והכי שרשי שיש לנו בחיים בכלל, זה הקשר לחיים עצמם, לבורא עולם, אם יש את הפתח הקטן הזה זה מאיר, זה נקרא 'אחותי'.

כשהקשר הזה מתפתח, הנשמה נקראת 'רעייתי'. זה כבר קשר יותר עמוק, יותר חזק, יותר אינטימי, זה קשר שיש רק עם אחד, מרגישים שהקב"ה שייך רק לי.

'יונתי' זה נאמנות, היונה היא נאמנה, היא אף פעם לא תבגוד בבת זוג שלה, והיא נאמנה לשליחות שלה. אם אדם נשלח לפה לעולם הזה על מנת לבנות כלים להתחבר אל האור לנצח בצורה המלאה ביותר והוא אכן ממלא את השליחות שלו הוא נאמן לשליחות, הוא נאמן לקב"ה הוא בבחינת 'יונתי'.

'תמתי' זה שלימות הקשר, שלימות ההארה. כמו שכתוב 'התהלך לפני והיה תמים' – היה שלם.

 

הכל בידינו

כל המהלך צריך להתחיל מהפתח הקטן, 'פתחי לי' ואז הקב"ה יכול להכנס. אדם לא יכול להגיע להבנות פנימיות אמיתיות בראש השנה אם הוא לא עשה הכנות לפני כן, 'היהפוך כושי עורו ונמר חבורבורותיו?!' אדם יכול ברגע אחד להפוך את המציאות שלו? לא. הבנה פנימית עמוקה זה תהליך, בשביל שאדם יגיע למשהו אמיתי בלב, ברגש, צריך לעבור תהליך. אם עוברים את המהלך הזה ברגע אחד זה יכול להיות אפילו מסוכן לפעמים, כמו ר' אלעזר בן דורדיא שהיה חוטא גדול וברגע אחד הגיע להבנה פנימית עמוקה של כל מה שהוא עשה לעצמו ונפטר, גמר את התיקון שלו באותו רגע, זה היה יותר מדי חד.

אז כמו שאדם מכין את עצמו בחודש אלול כך יראה ראש השנה שלו והשנה הבאה אחרי זה. בחודש אלול יש לו את הסיוע של מזל בתולה המשמש בחודש זה ויש בו את כח ההתבוננות והביקורת. כשהביקורת הזאת מופנית כלפי חוץ, כלפי הזולת, היא יכולה להיות מאד הרסנית אבל כשהיא מופנית כלפי פנים, במטרה לבנות, היא משמשת כלי חשוב מאד. אפשר להשתמש בכוחות של החודש הזה בשביל ממש להתבונן חזק, שהמח יבער, כי זה החיים שלנו, לברר מה אמת ומה שקר. במשך השנה בקושי רב אפשר לעלות מדרגה, אבל ביומיים האלה נקצבים לנו הכלים והאורות של כל השנה כולה, כפי הרצון וההשתוקקות שלנו. למה שנשתוקק ונתפלל בראש השנה זה מה שיבוא לנו. זה לא אומר שאם נהיה בכיסופים ותפילה למרצדס - נקבל אותה בסוכות, אבל זה אומר שנמשוך על עצמינו אנרגיה מאד חומרית במשך כל השנה, יהיה לנו יותר קשה להתרומם מעל השעבוד של החומר. כי הרצון שלנו הוא זה שבונה את הכלים לקבלת השפע, לכן לפי הרצון כך יהיה המילוי. רצון שיהיה מחובר לחי החיים, יינק חיים, רצון שיהיה מחובר לדברים חולפים ומתים - יקבל הארה מאד זמנית וקטנה.

ידוע בקבלה שהאור שהבורא משפיע לכל הנאצלים הוא אור אין סופי, אין לו גבולות, אין לו זמן, אין לו מקום, רק הרצון של האדם מגביל את האור למצב מסיום, לתכונה מסוימת, לכן אם אדם יכול 'לרצות' אחרת, הוא יכול לעשות לעצמו חיים אחרים. הבעיה של רובינו היא שאנחנו לא מסוגלים לשנות את הרצון. אם באופן תיאורטי היינו מסוגלים לשנות את הרצון שלנו במאה אחוז היינו הופכים למישהו אחר לגמרי כי האור, החיים, מושפע לפי הרצון. אם אדם רוצה דברי הבל ושטות, דברים זמניים שאין להם קיום, זה נקרא עפ"י הקבלה שהוא בוחר במוות, זה נקרא שהוא נכתב בספר המתים. אדם שבוחר בדברים שהקיום שלהם מוגבל ביותר בזמן ובעצמה, כמו שהוא בוחר בהנאות של העולם הזה, הנאות הגוף, אכילה, שתיה, תאוות וכו' זה נקרא שהוא בוחר חיים של מוות, הוא חי עם הגוף אבל בעצם הוא מת. לעומת זאת אחד שבוחר בדברים שהם נצחיים שהם קיימים לנצח, שהאנרגיה שלהם נשארת ואף פעם לא נאבדת והם רק הולכים ומתחזקים על ידי עבודה, אדם כזה נקרא שהוא בוחר בחיים. זה לא שהוא לא אוכל, לא נהנה, לא חי, הוא עושה את כל הדברים האלה אבל הוא לא חי בשבילם, הם לא עיקר ותכלית החיים שלו. יש לו תכלית הרבה יותר גבוהה - תכלית נצחית.

בחז"ל כתוב שבראש השנה נפתחים שלשה ספרים - ספרי חיים, ספרי מתים וספר בינוניים. צריך להבין את המהות הפנימית של הדבר. איזה ספרים מתעופפים אי שם בשמים? העניין הוא שכתיבה ברוחניות רומזת על קביעות. כשאדם נרשם, כביכול, בספר החיים זה אומר שיש לו דביקות בחיים הרוחניים, יש לו קביעות הרצון בהם. התחברות ל'חי החיים', הקב"ה, זה נקרא לחיות, זה נקרא להרשם בספר החיים. ח"ו ההיפך להיות מנותק מ'חי החיים' זה נקרא למות. האדם הוא היחיד שיכול להגדיל את שיעור החיים שלו בצורה מודעת על ידי עבודה רוחנית מרוכזת שהמהות שלה זה רצון, מחשבה, דיבור ומעשים נכונים. הוא יכול על ידי עבודה נכונה במשך החיים שלו להגדיל את רמת החיים שלו, להגביר את העצמה הרוחנית שלו, זה נקרא עליה רוחנית.

 

סוף מעשה במחשבה תחילה

אור החיים נקרא בקבלה 'אור חכמה', 'אור ישר', כל דבר שחי יש לו איזשהו שיעור מ'אור החכמה'. הכלי שמלביש את ה'אור החכמה', שנקרא גם 'אור ישר', הוא 'אור חוזר'. כשאדם עושה דברים לשם שמיים, להועיל לזולת, להועיל לקב"ה, זה יוצר 'אור חוזר'. הפעולות של להשפיע יוצרות 'אור חוזר'. לפי דרגת ה'אור חוזר' שאדם מעלה כך נקבעת דרגת החיים שלו לשנה הבאה. 'אור חוזר' תלוי במעשים שהאדם עושה, המחשבות, הדיבורים והמעשים הנכונים והמתוקנים מעלים 'אור חוזר', וה'אור חוזר' הזה מלביש את ה'אור ישר' ונותן לאדם חיים.

המחשבות הנכונות קשורות לראש השנה, כי ראש השנה, לפי המקובלים, עיקרו במחשבה. יש לנו שלשה חגים בתשרי: ראש השנה כנגד תיקון המחשבה, יום כיפור, שהוא כולו תפילות, כנגד תיקון הדיבור, וסוכות כנגד תיקון המעשה. המחשבות הנכונות, שהן בעצם קבלות נכונות שאדם לוקח על עצמו, יכולות להעלות 'אור חוזר' שילבישו את אור החיים (ה'אור ישר').

ולמעשה, את כל המחשבות האלו כבר חשבנו לפני ראש השנה, כבר קיבלנו על עצמינו וסללנו את המסילה באלול, בראש השנה הרכבת רק עוברת על המסילה שהכנו מראש, באלול.

לכן לא צריך להיות שטחיים ביומיים האלה, ולא קלי ראש. כמו שבבית המשפט לא היינו עושים דברים של קלות ראש, לא היינו משחקים קלפים וגם לא עושים פיקניק, כך בראש השנה אנחנו עומדים במשפט. ראש השנה נקרא יום הדין. דין פירושו שאדם מקבל בדיוק מה שמגיע לו, עשית טעות - תשלם. בזמן הדין אין חרטה, אין תשובה, אם שוטר תופס אותך עובר באדום אתה לא יכול להגיד לו 'מצטער, לא התכוונתי, לא בכוונה, אני עושה תשובה, אני מתחרט שעברתי באדום', זה לא יעזור לך. חרטה מתאים ליום כיפור, שזה יום הרחמים, בראש השנה אנחנו מקבלים על עצמינו הנהגה לשנה החדשה. הנהגה של השפעה. ביום הדין מודדים לאיזה דרגה הגיע כל אחד בעבודה של השנה הקודמת, עם זה הוא בא לראש השנה. מה זאת אומרת איזו דרגה? זאת אומרת כמה הוא מקבל וכמה הוא משפיע, זה המדד לכמה הוא קרוב או רחוק מהאור העליון. מתוך המאה אחוז רצונות שיש לאדם אם היפך עשרים אחוז מהרצונות להשפעה – עשרים אחוז חיים הוא מקבל, כי האור יכול להתלבש רק במקום של נתינה. אם בשמונים אחוז מהזוגיות הוא מתנהג כמו מקבל – אז באותם שמונים אחוז אין אור, זה לא שהקב"ה לא רוצה לתת לו שם אור אלא שאין שם כלים לקבל אותו.
בראש השנה יש שרשי כלים לכל השנה הבאה, שרשי הכלים הם ב'אור חוזר' שהאדם מעלה. המהות של חודש תשרי היא 'אור חוזר' וזה מרומז כבר בשם של החודש: תשרי האותיות הולכות בסדר חוזר, מהסוף להתחלה, קודם הת' אח"כ הש' אח"כ הר'. כלומר ההתעוררות בחודש תשרי צריכה להיות אצל האדם, הוא זה שיצטרך לעבוד, לעלות את ה'אור חוזר'. העבודה של חודש תשרי זה להפך את הטבע של האדם, מטבע שמפריד אותנו מהאור, לטבע שמחבר אותנו אל האור. הטבע שמפריד אותנו זה טבע של רצון לקבל לעצמו, משיכת אורות מלמעלה למטה, והטבע שמחבר אותנו זה להפוך את הרצון, להיות משפיע. המהות של המחשבות שאנחנו צריכים לחשוב בראש השנה זה לא סתם מחשבות – איך בא לי שיהיה לי עבודה שאני רוצה להרויח הרבה הכסף. זה לא העניין - זה רוצה לקבל לעצמו, זה מפריד. אלא המהות של המחשבה צריכה להיות איך אני מתקן את הרצון שיהיה מקבל על מנת לתת, שכל החיים שלי יהיו חיים של השפעה ונתינה לזולת, למשפחה שלי, לחברים שלי ולהועיל לקב"ה בבריאת העולם.

זה נקרא בקבלה עבודה של ג' קוין. ג' קוין זה שלשה כלים לקבלת האור: קו ימין הוא קו החסד וההשפעה, קבלת האור האלקי בכלים של השפעה. קו שמאל נקרא גם 'גבורה', צד הדין, הרצון לקבל. והקו האמצעי הוא האיחוד של קו ימין ושמאל, החסד והגבורה, והוא נקרא תפארת או רחמים, והוא רומז על כלים של קבלה על מנת להשפיע, שזה איחוד של הקבלה וההשפעה. בחודש תשרי יש שלשה חגים כנגד שלשת הקוין האלה. ראש השנה – שהוא יום הדין הוא כנגד קו שמאל, בו אנחנו נידונים מצד הכלים שלנו, שזה כלי הרצון, הרצון לקבל, האם הוא רק לעצמינו או שהוא בעל מנת להשפיע. יום כיפור – הוא כולו חסד ורחמים והוא כנגד קו ימין. וסוכות כנגד הרחמים זה קו אמצעי. העבודה שלנו בחודש תשרי זה לאזן את אנרגיות החיים בצורה שתהיה זרימה ושפע, וזאת עושים, כפי שאמרנו על ידי חשבון נפש שמוביל לקבלות לקראת השנה החדשה, הנהגות שמסוגלות להעלות 'אור חוזר', שיהיה הכלי שלי לקבלת כל השפע בשנה החדשה.

 

שמיעת קול שופר

והדבר השני הוא שמיעת קול שופר. כתוב 'אשרי העם יודעי תרועה', לא כתוב 'שומעי תרועה' כתוב 'יודעי תרועה'. אדם מכין את עצמו חודש, עושה הכנעה, הבדלה, המתקה. עושה את כל הדברים האלה, אבל בשביל להחדיר את זה למודעות עמוק עמוק צריך שופר, בלי השופר לא נכנס, נראה מוזר אבל זה ככה. שופר נקרא שהוא מרעיד את הלב, מרעיד את הלב של האדם, כמו נפה של קמח שמנפים, אם מרעידים את הנפה הכל יורד. ככה אדם יש לו אוצר גדול של נשמה שמחכה לכל אחד, אוצר גדול, אם הוא לא קצת מרעיד את הלב, קצת זז מהשגרה, זה לא נכנס, לא יורד, לכן צריך את ההרעדה הזאת. כתוב שכשתוקעים בשופר הלב רועד, זה מרעיד את הלב, אז צריך הרבה התבוננות בשופר לראות מה זה שופר. מלשון שפרו מעשיכם, קול השופר מה הוא מעורר בנפש של האדם, זה עבודה רוחנית עמוקה מאד לשמוע את השופר, אבל זה לא מספיק רק לשמוע את השופר, 'אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכו', 'יודעי תרועה ' שיהיה ידיעה של מה זה תרועה בראש השנה, זה נקרא 'קול תרועה'.

קול השופר הוא המהות של הג' קוין. יש שלשה מיני קולות שיוצאים מהשופר : תקיעה, שברים , תרועה. תקיעה זה כנגד קו ימין, שברים זה כנגד קו שמאל ותרועה זה כנגד קו אמצעי.
ברפואה הסינית ושאר רפואות אלטרנטיביות יודעים שהבורא טבע באוכלים צבעים המכריזים לאיזה שימוש הם טובים, וכל מאכל בעל צבע מסוים מתאים לחיזוק של איבר אחר בגוף, לדוגמא המאכלים הכתומים כמו הבטטה והגזר מחזקים את הטחול, ויש אומרים את הלבלב. המאכלים האדומים - שחורים כמו הסלק והדובדבנים השחורים וכו' מחזקים את הדם, המאכלים הירוקים מחזקים את הכבד וכן הלאה. אין דבר שהוא לבטלה, לכל דבר בבריאה יש משמעות ואפילו רבדי משמעויות פיזיות, אנרגטיות ורוחניות. כך לראיה ולצבעים וכך גם עם הקול. הקול מעורר כוחות עליונים. ספירות חסד, גבורה, תפארת ברוחניות מתעוררים על ידי שמיעת קול פשוט, קול שופר. קול מקוטע - שברים מעורר את הדינים, את הגבורה, קול שלם, לא שבור, מעורר את החסד וכן הלאה. שמיעת קול השופר יכולה לעשות איזון לנפש שלנו לכל השנה, לכן יש מצווה ביומיים אלו של ראש השנה ללכת לשמוע קול שופר.

למה זה יומיים? משום שני מיני דינים הנמצאים בגבורה וצריכים להתמתק בראש השנה על ידי שמיעת קול השופר. 'דינא קשיא' (הדין הקשה) ו'דינא רפיא' (הדין הרפה), שתי דרגות של דינים, כנגד חיצוניות העולמות ופנימיות העולמות.
באדם יש חיצוניות ופנימיות ועל שניהם מחליטים בראש השנה, אילו כלים, ואילו נסיונות צריכים לקבל בכדי לתקן אותם. היום הראשון של ראש השנה הוא כנגד הפנימיות והיום השני הו'א כנגד חיצוניות הכלים.

המטרה של ראש השנה באופן כללי זה למעט את קו שמאל, שזה הגבורה, יצחק, הרצון לקבל, זה נקרא משיכת אורות מלמעלה למטה, ולחבר את זה עם הימין. על ידי זה לשלוט בכוחות השמאל שבנפש שזה הקבלה לעצמו. כי בשביל להתחבר לחיים צריך להפך את הקבלה לעצמו שיהיה בעל מנת להשפיע, בשביל להפך את הכחות האלה בנפש צריך קודם כל להפסיק את הקבלה לעצמו ולחבר אותו עם השפעה.

בזמן שמיעת השופר צריך לחשוב על שינוי כח המקבל שבי והפיכתו למקבל על מנת להשפיע. כל פעם ששומעים תקיעה (קול רצוף) צריך לחשוב על קו ימין, נתינה. בקול התרועה (השבור), שבא מיד אח"כ אנחנו חושבים על שבירת הרצף של הקבלה, לעצמי בלבד והפיכתו בתרועה (הקול המקוטע אח"כ) להשפעה לזולת.

כל תקיעות השופר ביחד בראש השנה הן מאה, 'מאה קולות' זה נקרא, המעוררים מאה כוחות בנפש, ואלו מתעוררים גם אם אין אנו יודעים לכוון בכוונות הראויות. לכן הקפידו חכמים כל כך על שמיעת קול השופר.

ויהי רצון שנזכה למעט את כוחות הדין ולהשליט עליהם את כוחות החסד והנתינה, ונכתב כולנו לחיים טובים ולשלום יחד עם כל ישראל.

 

תגובות