אהבת ישראל

להרגיש את השני

"ההבדל בין אדם לבהמה הוא שלבהמה אין הרגש זולתה", כך מביא הרב אשלג ב'ספר ההקדמות' (הקדמה לספר הזהר, ס' ל"ז ל"ח).  בהמה לא מרגישה את זולתה, אדם מרגיש את זולתו, אדם יכול לחוש את הכאב של זולתו, להזדהות עם הצער של חברו, בהתחלה בשכל, אחרי זה גם בלב.   אדם, בניגוד לבהמה, יכול להבין שאם חברו קבל מכה – כואב לו וצריך לתמוך בו, אם חברו רעב צריך להאכיל אותו, אם הוא מצטער - לנחם אותו, אם הוא בודד - לארח לו חברה וכן הלאה.  אדם שהוא אנושי  עושה את הדברים האלה, מי שהוא במדרגת חיה  לא עושה.  חיה לא מתחלקת במה שיש לה, בהמה לא יודעת את הצרכים של הבהמה השניה.   מדרגה של אדם זה ממש לחוש את הכאב של השני, כמו שהאיברים של הגוף מרגישים אחד את השני והם לא יכולים להשאר אדישים.  כשכואבת לנו הבטן כל הגוף מתפתל וזז בנסיון לשחרר את האיבר מהמצוקה שלו. ואותו דבר לכיוון השני כשלחבר יש שמחה לשמוח בשמחתו, כי זה כללות אחת, זה אני,  אין פירוד בין איבר אחד לאיבר השני אלא הכל מקושר.

 

ומשום כך אומר האר"י ז"ל  שלפני התפילה צריך כל אדם לקבל על עצמו את מצוות 'ואהבת לרעך כמוך': "קודם שהאדם יסדר תפלתו בבית הכנסת, מפרשת העקידה ואילך, צריך שיקבל עליו מצוות 'ואהבת לרעך כמוך', ויכון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשו, כי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות  ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי". (שער הכוונות, חלק א', ע"ב),

אפילו התפילה לא עולה אם אין את ההתכללות עם כל  ישראל.  כי כשאדם אוהב את ישראל הוא נמצא במקום של חיבור הנשמות, למעלה, ואז גם התפילה שלו נמצאת למעלה, באותו מקום.  ואם הוא בפירוד, אז הוא למטה, ואז גם התפילה שלו נשארת למטה. 

השרש לזה הוא רוחני.  כל מה שיש בעולמות הרוחניים ובעולם הזה הגשמי הכל מורכב מעשר ספירות, והספירות, כל אחת, כלולה מכל הספירות האחרות.  ספירת חסד, שהיא כנגד אברהם, כוללת בתוכה גם את ספירת גבורה, היא לא רק חסד נקי.  השילוב של גבורה בחסד יוצר מימד נוסף לחסד, 'גבורה שבחסד',  שמשמעותו:  השפעת השפע בצורה מסודרת עפ"י כללים.

 

זה כשגבורה נכללת בחסד, כשהחסד נכלל בגבורה נוצר 'חסד שבגבורה', שזה עניין של מיתוק הדינים שבגבורה.  כל המידות כלולות זו מזו, כל אחת חייבת להיות כלולה מכולן בשביל שתגיע לשלמות שלה.  אברהם אבינו, למרות שהוא מרכבה למידת החסד, חייב להכיל בתוכו גם את הגבורה, כי ללא התכללות הגבורה בחסד, אין מידת החסד מגיעה לשלימותה.   נתינה (חסד) בלי גבולות היא מזיקה, אין בה שלימות.  לכן אנחנו רואים שהנסיונות שאברהם אבינו עבר הם נסיונות של גבורה, התגברות.   'לך לך מארצך', הציווי הזה מכריח אותו  לעזוב את כל המוכר לו, את ההורים, הבית, הארץ וללכת למקום אחר.   בנסיון אחר הוא צריך לעקוד את הבן שלו.  אדם שלא  יכול להרוג זבוב צריך להרוג את הבן שלו!  למה?  כי אברהם הוא מרכבה למדת החסד, והתיקונים שהוא עובר זה תיקונים למדת החסד שבעולם, ובכדי שמדת החסד תגיע לשיא שלה היא צריכה להכלל גם בגבורה.  הגבורה זה צמצום וגבול, חסד ללא גבולות יכול להזיק בדיוק כמו חוסר שפע. שפע של גשמים, ללא גבול, הופך מבול, שפע של כל דבר ללא איזון הופך אנדרלמוסיה. לכן מוכרח שיהיה גבול לחסד וזה עניין התכללות החסד בגבורה.

 

ברפואה הסינית אנחנו מכירים את אותו כלל.  הרפואה הסינית  מדברת על שני כוחות הפוכים: יין (YIN) ויאנג (YANG).  היאנג  יכול לגדול, באופן בריא, רק אם היין גדל איתו.  אי אפשר שרק אחד יגדל והשני ישאר למטה, זה יוצר מחלה, זה לא נכון ולא טוב שיסוד אחד מתגבר על היסודות האחרים אלא הכל צריך לגדול ביחד.  רואים את זה בכל דבר, כשמחממים תבשיל ורוצים להוסיף הרבה חום צריך להוסיף ביחד עם האש גם מים, אחרת הוא ישרף.  מצד שני, אם רוצים להוסיף הרבה מים בסיר צריך גם להגדיל את האש כדי שהוא יתבשל.  תמיד הגדילה צריכה להיות ביחד, בהתכללות של כל הפרטים שבכלל, בתוך הפרט הקטן.

 

ככה זה גם בנשמות ישראל, כל אחד מאיתנו הוא חלק מכלל גדול מאד ויש בתוכו נציגות של כל האחרים.  יש בתוכי את כל עם ישראל,  כל נשמות ישראל, חייב להיות כך, כי אנחנו נשמה אחת.   למה  אנחנו לא מרגישים כך?  האר"י ז"ל מסביר, שאחרי חטא אדם הראשון התחלקה הנשמה הגדולה לששים ריבוא שרשי נשמות שנכנסו לגופים נפרדים, ומהם יצאו תולדות נפרדות.  החיתוך הזה בין הנשמות גרם שכל אחד מאיתנו, כל עוד לא הזדכך ויצא מקליפת החומר והתעלה למדרגה רוחנית יותר עליונה, מרגיש רק את עצמו בתור יחידת חיים ואת השאר הוא מרגיש זרים.  הוא לא מרגיש את החיים שבשני, ההיפך, לפעמים הוא מרגיש את החיים שבשני סותרים את החיים שלו.  בהרבה מקרים אנשים מרגישים שהחיים האמיתיים הם בגבול הזה, ביחידה שנקראת 'אני', ומה שנמצא מחוץ ל'אני' הזה כבר לא נקרא חיים בשבילו.  הוא מבין בשכל שגם ההוא חי, הוא רואה שהוא חי כמוהו, אבל הוא לא מרגיש את זה, למה?  בגלל החיתוך, הניתוק.

 

בעצם, בשרש, כל הנשמות מאוחדות. האר"י ז"ל מסביר שאם אדם מצליח להזדכך ולעלות לשרש גבוה ברוחניות, מעל לעולם עשיה, מקום ששם לא היה ניתוק בנשמות ישראל, הוא מרגיש אחד עם הכלל.  מרגיש שכל נשמה מישראל היא חלק ממנו, בשמחה ובצער.  אם למישהו אחר צר הוא מרגיש את הכאב שלו ממש כאילו זה היה הכאב שלו עצמו.   הוא לא רק מבין בשכל שכואב לו  אלא חש את זה. כמו שהצדיקים היו מרגישים את כאב הזולת כאילו היה הצער הפרטי שלהם.  

 

מסופר על הבבא סאלי זצ"ל, שפעם נאלץ להגיד לאחד הפונים אליו שאינו יכול לעזור לו. אותו אחד תמה מאד, הבבא סאלי זצ"ל היה ידוע כמי שעוזר לכל מר נפש ומדוכא, כל מוכה גורל ובעל יסורים מצא מזור אצלו.  מפני מה נפקד גורלו של אותו אדם דווקא?  אמר לו הבבא סאלי שהוא לא מרגיש את הכאב שלו לכן אינו יכול לעזור לו.  מהמקום של חיבור לזולת באהבה עצומה, רק משם יכל לעזור לכולם, לכן כשפעם אחת לא הרגיש מספק את הכאב של הזולת לא יכל לעזור לו.

הרבי מקוברין זצ"ל ביקש שלא יאמרו אחריו שום שבחים בהספד שלו, הדבר היחיד שהתיר להגיד עליו הוא שהיה אוהב ישראל באמת, ושהיה מוכן שינסרו עצים על הראש שלו אם תהיה בזה תועלת לאיזה יהודי.

 

זה הסוד של הצדיקים, זה מה שעושה מהם צדיקים – אהבת ישראל, החיבור למקום הגבוה שם כולם אחד.

לאדם הפשוט אין את זה,  האדם הפשוט, שעדיין לא עבד על עצמו מספיק, מרגיש רק את החיים שלו, האר"י הקדוש הרגיש את כל ההתכללות ולכן היה אומר וידוי בשביל כל עם ישראל.

תגובות