התכללות כל הנשמות

תלמידי האר"י ז"ל תמהו מפני מה הוא אומר כל יום וידוי?  האר"י ז"ל היה הרי צדיק גמור, בעל רוח הקודש, נקי לגמרי מיצר הרע וכל תחלואיו, ללא פסיק של טומאה, אפילו מחשבה לא טובה או לא טהורה לא היתה לו, כי מי שמכניס בעצמו טומאה בעולם המחשבה - מסלק ממנו את הקדושה.  האר"י הקדוש היה כמו צינור חלול ושקוף שדרכו האור עובר לעולם, תלמידיו שהכירו בו שהוא כזה תמהו למה הוא צריך להגיד וידוי?  'אשמנו, בגדנו, גזלנו, דברנו דופי, נאפנו…' הוא  צריך להגיד את הדברים האלה?  איפוא יש בו את זה?!

האר"י ז"ל הסביר שהוא כלול מכל נשמות ישראל, ולכן הוא מתוודה בשביל כלל נשמות ישראל.

 

למעשה כל אחד כלול מכל נשמות ישראל, כללות הנשמות זה השרש לאהבת ישראל, כי כל נשמות ישראל הן חלקים של אותו אחד.  כמו שבכל טיפה מהים נמצא את כל הרכב הים, אם נוציא מיכלים עם מים מהים, המים יהיו כביכול מים מפורדים, אבל למעשה  בכל חלק קטן יש את כל מה שיש בכלל, הכל כללות אחת.  כך כל נשמות ישראל היו  כלולות  באדם  הראשון

בנשמה וגוף אחד.

עניין ההתכללות זה בסיס לקיום של כל דבר, זהו מושג בסיסי מאד בחכמת הקבלה, ומשמעותו היא, כפי שאמרנו, שהכלל בנוי מחלקים ובכל חלק שבכלל יש את כל החלקים כולם.

 

השרש לזה הוא רוחני.  כל מה שיש בעולמות הרוחניים ובעולם הזה הגשמי הכל מורכב מעשר ספירות, והספירות, כל אחת, כלולה מכל הספירות האחרות.  ספירת חסד, שהיא כנגד אברהם, כוללת בתוכה גם את ספירת גבורה, היא לא רק חסד נקי.  השילוב של גבורה בחסד יוצר מימד נוסף לחסד, 'גבורה שבחסד',  שמשמעותו:  השפעת השפע בצורה מסודרת עפ"י כללים.

 

זה כשגבורה נכללת בחסד, כשהחסד נכלל בגבורה נוצר 'חסד שבגבורה', שזה עניין של מיתוק הדינים שבגבורה.  כל המידות כלולות זו מזו, כל אחת חייבת להיות כלולה מכולן בשביל שתגיע לשלמות שלה.  אברהם אבינו, למרות שהוא מרכבה למידת החסד, חייב להכיל בתוכו גם את הגבורה, כי ללא התכללות הגבורה בחסד, אין מידת החסד מגיעה לשלימותה.   נתינה (חסד) בלי גבולות היא מזיקה, אין בה שלימות.  לכן אנחנו רואים שהנסיונות שאברהם אבינו עבר הם נסיונות של גבורה, התגברות.   'לך לך מארצך', הציווי הזה מכריח אותו  לעזוב את כל המוכר לו, את ההורים, הבית, הארץ וללכת למקום אחר.   בנסיון אחר הוא צריך לעקוד את הבן שלו.  אדם שלא  יכול להרוג זבוב צריך להרוג את הבן שלו!  למה?  כי אברהם הוא מרכבה למדת החסד, והתיקונים שהוא עובר זה תיקונים למדת החסד שבעולם, ובכדי שמדת החסד תגיע לשיא שלה היא צריכה להכלל גם בגבורה.  הגבורה זה צמצום וגבול, חסד ללא גבולות יכול להזיק בדיוק כמו חוסר שפע. שפע של גשמים, ללא גבול, הופך מבול, שפע של כל דבר ללא איזון הופך אנדרלמוסיה. לכן מוכרח שיהיה גבול לחסד וזה עניין התכללות החסד בגבורה.

 

ברפואה הסינית אנחנו מכירים את אותו כלל.  הרפואה הסינית  מדברת על שני כוחות הפוכים: יין (YIN) ויאנג (YANG).  היאנג  יכול לגדול, באופן בריא, רק אם היין גדל איתו.  אי אפשר שרק אחד יגדל והשני ישאר למטה, זה יוצר מחלה, זה לא נכון ולא טוב שיסוד אחד מתגבר על היסודות האחרים אלא הכל צריך לגדול ביחד.  רואים את זה בכל דבר, כשמחממים תבשיל ורוצים להוסיף הרבה חום צריך להוסיף ביחד עם האש גם מים, אחרת הוא ישרף.  מצד שני, אם רוצים להוסיף הרבה מים בסיר צריך גם להגדיל את האש כדי שהוא יתבשל.  תמיד הגדילה צריכה להיות ביחד, בהתכללות של כל הפרטים שבכלל, בתוך הפרט הקטן.

 

ככה זה גם בנשמות ישראל, כל אחד מאיתנו הוא חלק מכלל גדול מאד ויש בתוכו נציגות של כל האחרים.  יש בתוכי את כל עם ישראל,  כל נשמות ישראל, חייב להיות כך, כי אנחנו נשמה אחת.   למה  אנחנו לא מרגישים כך?  האר"י ז"ל מסביר, שאחרי חטא אדם הראשון התחלקה הנשמה הגדולה לששים ריבוא שרשי נשמות שנכנסו לגופים נפרדים, ומהם יצאו תולדות נפרדות.  החיתוך הזה בין הנשמות גרם שכל אחד מאיתנו, כל עוד לא הזדכך ויצא מקליפת החומר והתעלה למדרגה רוחנית יותר עליונה, מרגיש רק את עצמו בתור יחידת חיים ואת השאר הוא מרגיש זרים.  הוא לא מרגיש את החיים שבשני, ההיפך, לפעמים הוא מרגיש את החיים שבשני סותרים את החיים שלו.  בהרבה מקרים אנשים מרגישים שהחיים האמיתיים הם בגבול הזה, ביחידה שנקראת 'אני', ומה שנמצא מחוץ ל'אני' הזה כבר לא נקרא חיים בשבילו.  הוא מבין בשכל שגם ההוא חי, הוא רואה שהוא חי כמוהו, אבל הוא לא מרגיש את זה, למה?  בגלל החיתוך, הניתוק.

 

בעצם, בשרש, כל הנשמות מאוחדות. האר"י ז"ל מסביר שאם אדם מצליח להזדכך ולעלות לשרש גבוה ברוחניות, מעל לעולם עשיה, מקום ששם לא היה ניתוק בנשמות ישראל, הוא מרגיש אחד עם הכלל.  מרגיש שכל נשמה מישראל היא חלק ממנו, בשמחה ובצער.  אם למישהו אחר צר הוא מרגיש את הכאב שלו ממש כאילו זה היה הכאב שלו עצמו.   הוא לא רק מבין בשכל שכואב לו  אלא חש את זה. כמו שהצדיקים היו מרגישים את כאב הזולת כאילו היה הצער הפרטי שלהם.  

 

מסופר על הבבא סאלי זצ"ל, שפעם נאלץ להגיד לאחד הפונים אליו שאינו יכול לעזור לו. אותו אחד תמה מאד, הבבא סאלי זצ"ל היה ידוע כמי שעוזר לכל מר נפש ומדוכא, כל מוכה גורל ובעל יסורים מצא מזור אצלו.  מפני מה נפקד גורלו של אותו אדם דווקא?  אמר לו הבבא סאלי שהוא לא מרגיש את הכאב שלו לכן אינו יכול לעזור לו.  מהמקום של חיבור לזולת באהבה עצומה, רק משם יכל לעזור לכולם, לכן כשפעם אחת לא הרגיש מספק את הכאב של הזולת לא יכל לעזור לו.

הרבי מקוברין זצ"ל ביקש שלא יאמרו אחריו שום שבחים בהספד שלו, הדבר היחיד שהתיר להגיד עליו הוא שהיה אוהב ישראל באמת, ושהיה מוכן שינסרו עצים על הראש שלו אם תהיה בזה תועלת לאיזה יהודי.

 

זה הסוד של הצדיקים, זה מה שעושה מהם צדיקים – אהבת ישראל, החיבור למקום הגבוה שם כולם אחד.

לאדם הפשוט אין את זה,  האדם הפשוט, שעדיין לא עבד על עצמו מספיק, מרגיש רק את החיים שלו, האר"י הקדוש הרגיש את כל ההתכללות ולכן היה אומר וידוי בשביל כל עם ישראל.

תגובות