השם שולח לאדם מקרים כדי שיתעורר לתקן את עצמו, אבל מי שמשליך אחריות למעשה הולך ומחמיר את מצבו עד שיש כאלו שנפטרים בכעסים והקפדות נוראיות. וקשה, שהרי מצודה פרוסה על כל החיים, ואיך אפשר להגיד שהיסורים קירבו אותו לתיקונו אם למעשה הם ביצרו אותו בעמדתו?

יש אדם שלא משנה את הדרך שלו, הוא באמת נפטר וחוזר עוד פעם בגלגול עם אותם תיקונים ואולי אפילו יותר גרוע. יש מצב שרבי שמעון כותב שיש אנשים שעדיף שלא באו לעולם בשבילם, הוא היה במצב יותר טוב מלפני שהוא בא לעולם.

פה הוא רק מכעיס ורק מקלקל, אז הוא יבוא אחרי זה במצב יותר נמוך עם יותר ייסורים, אז תמיד הייסורים מקרבים, כי אם אדם סובל ייסורים, הקדוש ברוך הוא אוהב אותו, זה לא אחד שחי בתענוגות ונפטר מהעולם פורק עול, מי שסובל ייסורים, ייסורים תמיד ממרקים ופעם הבאה הוא יהיה במדרגה יותר גבוהה.