כשהיינו ילדים...

כשהיינו ילדים למדנו שחג השבועות הוא חג הקציר, שמביאים בו ביכורים, מין חג חקלאי חביב בשלהי האביב, שאוכלים בו מאכלי גבינה טעימים,משום איזה מסורת מיושנת. יכול להיות שגם למדנו שבחג זה ניתנה התורה – מה שהוסיף לו משמעות גם כיום זיכרון למה שקרה (או לא קרה?) לפני למעלה משלשת אלפים שנה.

מה שלא למדנו באף מקום, ולא סיפרו לנו, זה שלחג השבועות יכולה להיות ממשות מאד קרובה אלינו, ויכולת להשפיע על החיים העכשוויים שלנו. לא סיפרו לנו שחג זה מלשון לחוג במעגל, מעגל השנה, ושכל שנה באותו היום ניתנת לנו אפשרות להתחבר לרקיעים עליונים, כמו לפני שלשת אלפים שנה,בהתאם להכנה שלנו ארבעים ותשע יום לפני כן, משביעי של פסח ועד עצרת (שבועות).

תלמידי רבי עקיבא

כתוב "וספרתם לכם ממחרת השבת".

יש הרבה משמעויות בספירה הזאת. זה ימים שהם ימי דין, אבלות, קטנות.

האבל הוא על תלמידי רבי עקיבא שבימים האלה בין פסח לל"ג בעומר נפטרו עשרים וארבעה אלף מהם. מדובר על שבע מאות הלוויות ביום. מדובר בתנאים, זה עוצמה רוחנית אדירה שאבדה לעם ישראל ואנו בוכים את הבכייה.

כתוב שמתו כי לא נהגו כבוד זה בזה. מוסבר שכל עניין המגיפה קשור לתיקונים עליונים מאוד. כי רבי עקיבא היה גלגול של נשיא שבט שמעון, זימרי בן סלוא, שחטא עם כזבי בת צור, האשה המדיינית. ויחד עם זימרי בן סלוא חטאו עשרים וארבע אלף אנשים משבט שמעון והגלגול שלהם זה רבי עקיבא ועשרים וארבעה אלף תלמידים שלו. יש פירוש שאומר שהם היו בדרגה כזאת גבוהה, התלמידים האלה, שכל אחד ידע את הגלגולים הקודמים של החברותא שלו, ידע בדיוק מה הוא עשה באותו זמן במדבר, ובגלל זה לא יכלו לנהוג כבוד זה בזה, ובגלל חוסר הכבוד הזה מתו.

עקב כך בימים אלה נוהגים בדיני אבלות, לא מסתפרים, לא קונים בגדים חדשים, לא מברכים 'שהחיינו' יש הרבה דינים. מצד שני זה זמן של בניין. זה ימים של טהרה ובניית הקומה הרוחנית של האדם. השיא של הבניין הוא השגת החירות, שאדם מגיע לחופש מוחלט מכל המיצרים. יש את המיצרים הגדולים שזה יציאת מצרים, ויש את המיצרים הקטנים, בדרך לחירות האמיתית ובשביל זה צריך לעבור ארבעים ותשעה שערים.