האם אין סתירה בין ההישענות על רגשות שליליים שעולים בתוכנו כטריגרים  לעבודת 'עין הבדולח' מצד אחד, לבין שלילת תוקף הרגשות הבסיסיים שלנו, כפי  שלמדנו שחוקי החכמה מתנגדות לטבע האדם ולפיכך אסור לאדם ללכת עם  ההרגש הפנימי שלו שעולה מלמטה?

אני לא רואה את הסתירה. אם אדם יש לו הרגש מסוים שהוא מעוות, והוא

בניגוד לחוקי החכמה – למשל, פה צריך לרחם לפי חוקי החכמה והוא מתאכזר,

על הילדים שלו, על אשתו – נו, אז מה הוא צריך לעשות? למחוק את זה מיד. אין

עניין להשאיר את זה. אנחנו נשענים על הרגשות השליליים לא כי אנחנו רוצים

להישען על משהו, אלא כי הם קיימים, והם מזכירים לנו שאנחנו לא בסדר. צריך

לעשות איזשהו שינוי. אז אם אני מתאכזר למישהו, או מקנא במישהו קנאה

חולנית שאין לה מקום, אז זה הטריגר שלי לעבודה, וזה בסדר גמור.