שמי אריק לנדאו, הייתי אלוף הארץ בהרמת משקולות. אני בא מעולם של ברזלים, אתגרים, תחרויות, שבירת שיאים. אני חי בשני עולמות. בא מעולם נורא חומרי, ומגיע לעולם מאד רוחני.

במקור אני בא מבית דתי כזה… ואני זוכר את עצמי עד גיל 13,14 עם ציצית וכיפה, ולא מבין מה רוצים ממני.

בבית, כל פעם אני שואל “למה?” ובבית עונים לי “ככה”. ואז אני זוכר את עצמי מוריד את הציצית ואת הכיפה וכל המשפחה שואלת אותי: “אריק! למה?” והתשובה שלי הייתה מאד ברורה: “ככה”.

בגיל 14 עד 26 אני נורא נזהר לומר “חילוני”, באמת אני לא יודע מה זה “חילוני”.

עם ישראל זה עם מאד קדוש, עם קדוש. אני זוכה להיפגש עם עם ישראל בשבע שנים האחרונות… אני מאוהב בעם ישראל! אני נפגש עם העם בנשר, ביפו, בחולון, ביבנה. עם ישראל הוא מיוחד, קצת מנקים את האבק ורואים שמה דברים נשגבים. אני לא יודע להגדיר מה זה חילוני, מה זה דתי, מה זה צדיק… אני יודע להגדיר מה זה יהודי. אני יהודי.

בגיל 28 נכנסתי קצת לאורות…. ראיתי כמה דברים בדרך. אני זוכר את עצמי גם בעולם העסקים, בשיא שלי, שניהלתי חברה בת140 חדרי כושר. בשביל אחד כמוני, שעסק בהרמת משקולות, שהחיים שלו זה לאכול ברזלים… זה באמת מפעל חיים.

אז היה לי הכל ולא היה לי כלום. אני זוכר את התחרות האחרונה שלי, הגעתי לתל אביב, שברתי שיא. הייתי מאושר, הייתי בפסגת העולם. שבוע אחרי זה מישהו שבר את השיא שלי וכבר לא היית מאושר כל כך, הייתי מאוכזב, כי יש מישהו שהוא יותר ממך. כלומר, אדם שכל הביצוע שלו, כל החשיבה שלו זה חומריות, ובן אדם כזה לא יכול להיות מאושר. ניסיתי לחפש את האושר בעולם בחומרי ולא מצאתי..

יום אחד הלכתי עם חבר לומר קדיש על אמא שלו, נכנסנו לישיבת ‘נתיבות עולם’ בבני-ברק. אנחנו עוברים במסדרונות ואני שומע מאחת הכיתות איזה רב שצועק “איזהו העשיר? השמח בחלקו!” אני חולף על פני הכיתה, עוצר, חוזר, שואל את הרב ” מה אמרת?  איזהו העשיר?” “השמח בחלקו” הוא עונה לי. פתאום הכל מתמוטט לי כמו מגדל קלפים. אני מסתובב עם זה שבועיים ואומר לעצמי: אני רוצה להיות עשיר אז אני צריך להיות שמח בחלקי! זה לא יבוא מעוד כסף ופרסום.

ואז התחיל תהליך התשובה. כבר בתחילת דרכי הבנתי שאני בניסיון… זה היה מעל הטבע שלי ל’המתיק’ לסביבה שלי את המהלכים שלי. והיו כל הזמן מהלכים – ציצית, כיפה, ברכות על האוכל… והיה עוד מהלך, שאותו הסתרתי בהתחלה מאשתי, זה התפילות. כשהיא הייתה נכנסת הביתה הייתי סוגר את התהילים, אבל שנתיים אחרי תחילת התהליך החלטתי לעמוד במרכז הסלון בבית ולהתפלל ערבית. אשתי לא הייתה בבית. מה שלא ידעתי הוא שהיא החליטה להפתיע אותי ולבוא הביתה בלי תיאום, וגם בלי לדפוק בדלת. כשהיא נכנסה וראתה אותי היא אמרה לעצמה “יש לי לולב במרכז הסלון”.

עכשיו אני אכניס אתכם לסלון שלי ואשמיע לכם כמה דברים שתמיד מחזקים אותי. אחת הפעולות הראשונות שעשיתי, היא אחת הקשות, היא להפסיק לנסוע בשבת. השאלה, בתור בית של בליינים, איך אתה מפסיק לנסוע בשבת מבלי לצער את אשתך? זה קונפליקט, ברור שאם תפסיק לנסוע בשבת אשתך תהיה עצובה. מה עושים?

שבת הגיעה. אשתי, כהרגלה בקוד הזמינה אותי לרכב, כשהגענו לכיכר המרכזית אשתי עשתה פרסה. הסתכלתי במראה ושאלתי “קרן, הכל בסדר? שכחנו משהו?” היא אומרת: “לא, הכל בסדר”. הגענו הביתה ואשתי יורדת מהרכב והולכת הביתה ואני אחריה…היא הורידה נעליים ואמרה לי בדרמטיות “אריק, לא נוסעים בשבת!”. אני המום:  ”קרן, מה זאת אומרת?” והיא עונה לי “מה אתה חושב, שלא ראיתי אותך? אני הסתכלתי עליך מהרגע שיצאנו מהחניה. בחנתי אותך וכשעשיתי פרסה ראיתי שזלגה לך מהעין דמעה. עם אמת כזאת אני לא מתווכחת!”

ארבע וחצי חדשים אחרי זה אני מגיע אחרי בית הכנסת הביתה ואשתי שואלת אותי מה אני רוצה לאכול? אולי ביצה מטוגנת? אני לוקח אויר עמוק ואומר לה: ”תקשיבי לי קרן, אני לא רוצה לאכול מטוגן… אין מבחינתי יותר אש בשבת!” והיא עונה לי “אז אל תאכל!” וככה שלשה חודשים לא אכלתי אוכל חם בשבת. אחרי שלשה חודשים אני רואה פתאום את אשתי מארגנת פלטה על השיש ולידה מיחם. אני בגמגום שואל אותה: ”קרן…פלטה? איך זה הגיע?!” והיא בהתלהבות עונה לי “אריק, איזה מבצע היה היום באור יהודה – שניים במחיר של אחד! אי אפשר על מבצע כזה לא להתלהב!” כשנרגעתי שאלתי אותה מה גרם לה לעשות את זה? מסתבר שזה שלא עשיתי בכוח, בשתלטנות אלא מסרתי נפש וויתרתי על האוכל החם בשביל השבת “עם אמת כזאת” אמרה לי אשתי “אני לא נלחמת”.

טהרת המשפחה הייתה עוד סיפור. ישבתי לדבר עם אשתי. שבוע וחצי אחרי זה, ביום חמישי, קיבלתי טלפון למשרד “אריק, אני יודעת כמה זה חשוב לך להתפלל במניין, אבל היה לי שבוע מה זה קשה, אכפת לך מחר לא ללכת לתפילה בביהכנ”ס?” “אבל מה עם המניין, הקהילה, החברים?” עניתי לה. “תראה” היא אמרה “זה מאד חשוב לי! לא הייתי מבקשת אותך אם לא. אני חייבת מחר ללכת לחברה לנקות קצת את הראש.” לקחתי הרבה אויר, בלעתי הרבה רוק ועניתי “קרן, אם זה באמת יעשה לך טוב אז אני לא אתפלל מחר במניין, אתפלל יחיד”. בערב שבת מצאתי את עצמי עושה ‘קבלת שבת’ בבית לבד. אשתי הלכה לחברה. הייתי ספק עצוב, ספק שמח. עצוב שאני לבד עושה קבלת שבת בבית ולא במניין ושמח שעשיתי חסד עם אשתי. סיימתי את התפילה ואשתי חזרה הביתה. משהו היה מוזר. היא נעמדה מתחת למשקוף והייתה דומה ל’פלורוסנט’, ואני אומר לה: ”קרן, אין מקלחת בבית? למה להתקלח אצל חברה?” והיא עונה לי: ”אריק, לא התקלחתי אצל חברה, הייתי ב’מקוה’!”

חשבתי שאני עומד להתעלף…

“ואתה רוצה לשמוע משהו” היא אמרה לי “אני לוקחת על עצמי טהרת המשפחה!”

עצרתי את הדמעות

“המקווה נקי, מבריק – חבל על הזמן, והבלנית קיבלה אותי בסבר פנים יפות.

זה מה שחשוב לך? אז אני אקח את זה”

וכך זה עד היום, אשתי מוסרת על זה נפש. ובכלל, היא מבינה שכל פעם שאני לומד תורה אני הופך להיות בעלה טוב יותר, איכותי יותר – התורה מזככת אותי. זה לא שאני אבוא עם שלט חוצות ויראה לה מה אומרת התורה, אלא אני עצמי אהיה השלט, דרכי היא תראה כמה התורה מתוקה.

להגיד שזה היה קל? אני לא אשקר. צריך לשבור מידות בשביל זה. אבל אדם לא מקבל ניסיון משמים אם הוא לא יכול לעמוד בו. האדם צריך להתאים את עצמו לתורה ולא את התורה אליו. תודה רבה לבורא עולם שעזר לי בדרך עד עכשיו!! ותודה רבה לאשתי שכשמסרתי נפש הלכה איתי!!

* פורסם באדיבות ארגון “בחגוי הסלע”

1 thought on “אני פה בזכות אשתי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *