אין מוצרים בסל הקניות.
מאז ומתמיד הייתה זיוה קשורה לאמא שלה. למרות שבקיבוץ הייתה הולכת לישון בחדר הילדים זה לא מיעט את הקשר בינה לבין ההורים, היא תמיד ידעה שהיא הכל בשביל ההורים והם היו הכל בשבילה. כשהפכה לאמא וגידלה ילדים הצטרפו גם הם למעגל הזה – הם היו העיקר בשבילה. לא החברים, לא העבודה, לא המשק – אלא המשפחה.
הקיבוץ הוא מקום סגור, שהידיעות בו עוברות כמו אש בשדה קוצים. בדר”כ אחרי ארוחה אחת שתיים בחדר האוכל כבר כולם יודעים הכל. לאחרונה החלו אי אלו גורמים בקבוץ לרנן אחריה וגם להצר צעדיה, פוליטיקות פנימיות שקשורות להגדות תפקידים. זה לא נעים לעבור ליד אנשים ולראות את המבטים האלה שלהם, לדעת שהם מדברים עליך עד הרגע שאתה בטווח שמיעה, ומהרגע שאתה יוצא מטווח השמיעה, זה במקרה הטוב, במקרה הפחות טוב אתה שומע, בעל כרחיך, חלקי שיחות, שאתה הנושא שלהם, כשאתה עובר בחדר האוכל או בשבילים. במקרה היותר גרוע, כמו שקרה לה היום, פשוט מעיזים פנים, ולנוכח האווירה הכללית, מרימים ראש ומקללים אותך ואת כל היקר לך בריש גלי.
פעם היא הייתה כועסת, מתרגזת, צועקת חזרה וזה לא תמיד היה עוזר, אם ההוא שממולך צועק יותר וכועס יותר הוא יוצא כשידו על העליונה, ואחרי זה אתה נשאר מתוסכל וחסר אונים. ואם לא די בזה, אתה צריך גם להכין עור של פיל כנגד גל הרכילות שיעבור אחרי זה בקבוץ, כי על מה כבר יש לדבר ועם מה כבר יש להעביר את הזמן אם לא בסיפורים עסיסיים על אחרים?! מצד שני גם לא לענות זה לא טוב, אתה יוצא פראייר, ואז כולם מטפסים עליך. אוהו, מה זה מטפסים עליך, רומסים אותך. אז אם אתה לא כריזמטי, בעל קסם או בעל לשון חדה שכולם מפחדים להתעסק אתה, אתה עלול למצוא את עצמך קרח מכאן ומכאן בהתמודדות עם אנשים. “והנה אותה חצופה שיכולתי להיות אמא שלה העיזה לפתוח את הפה ולקלל את אמא שלי”, הרגשתי כאילו סכין ננעצה לי בלב.
“אבל הפעם הגבתי אחרת, לא הזדהיתי עם הכעס אלא נגשתי אליה בשקט ואמרתי לה לאט ובטון נמוך שלא משתמע לשני פנים: ‘את, את אמא שלי, לא תקללי’ “. ובזה נגמר הסיפור, יותר היא לא העיזה לפתוח את הפה. פעם זה היה יכול להיות ריב רציני, שמההשלכות שלו הייתי יכולה לסבול הרבה זמן, אבל מאז שהתחלתי ללכת לשיעורים של הרב יובל ב’אור הגנוז’ זה השתנה, התחלתי לקבל המון כלים להתפתחות עצמית ולהתמודדות במצבים שונים, העולים בין גלי החיים. למדנו איך לא להתערבב עם כל קשת הרגשות הלא רלוונטיים של השני. אם זה כעס, למשל, הרי שחכמינו הקדושים אמרו ש’כעס בחיק כסילים ינוח’, החכם לא שייך לו להרים את קולו, ההיפך ‘דברי חכמים בנחת נשמעים’, החכמים מדברים בנחת, לא בכעס ולא בצעקות. מי שמרים את קולו או צועק מעיד על כסילותו ולמה שאני אהיה כסילה כמוהו ואתדרדר לדו-שיח של צעקות?! ההיפך, הגבורה היא דווקא לדעת להתעלות מעל המצבים הללו ולא לענות לזולת באותו מטבע לשון ובאותו טון צעקני – אם ניתן לכל רוח להניד אותנו כמו עלה נידף לעולם לא נמצא שלווה. אמנם הכעס נותן הרגשת כוח לכועס ושלטון על הזולת, אבל זה בא מצד הסטרא אחרא, ולכן הכועס נותן לסטרא להשתלט עליו וזה מה שנקרא ‘מוכר נשמתו לשטן’, שממש נותן לסטרא לטמא את נשמתו. אז זה הדברים שאנחנו לומדים בשיעורים, לומדים להתחבר לחיובי, כמו לכוח של התהילים. מאז שלמדנו בשיעורים על הכוח העצום של הדיבור, ובפרט על הכוח העצום של שיחה בדברי קודש כמו התהילים, שנאמרו ברוח הקודש ומותאמים לכל הנשמות שמן שחר ההיסטוריה ועד קץ הימים, התחלתי לומר תהילים בכל בוקר, יותר נכון לפנות בוקר, שעה שחוט של חסד משוך על העולם. אני פותחת את היום שלי בהתחברות לשורשי הנשמה שלי ושל כל ישראל, לא ב’קול ישראל’ ולא ב’גלי צה”ל’, שאף פעם לא הוסיפו לי שמחה יתירה, אלא בהתחברות למשהו טהור, משהו נצחי, משהו שפועל מעל הדעת, שמקורו בעולמות עליונים, וראיתי ניסים מזה. אמא שלי שהיא קשישה מופלגת יצאה ממצבים בריאותיים שבדרך הטבע היו צריכים להיות סיום הדרך בשבילה, ח”ו, לא הפסקתי לקרוא תהילים עליה ולהתפלל – והבלתי יאומן קרה. בקיבוץ קבלו החלטות לגבי שקבלו לי את הידיים והרגליים, ופתאום השתנו בדרך פלאית, ועוד כל מיני דברים שלא כאן המקום לפרט את כולם. כל הדברים האלו הביאו לשינוי בחיים שלי, קבלתי כלים להתמודדויות נפשיות, זה מתבטא בתקשורת שלי עם הזולת, בחוויה שלי את המציאות ובעוד דברים…”
זיוה היא לא היחידה, ואלו לא הדברים היחידים שקורים אבל חשוב פעם לשים את הזרקור גם על הדברים הקטנים האלו, שסוללים את הדרך לשינויים יותר גדולים, לגילויים יותר חשובים, לחיים אחרים …
אליהו לשם –
חזק וברוך.