ויגש יהודה

מאת הרבנית נעמי אשרוב

שור ואריה 

בנות יקרות היום חתמנו את חג החנוכה, חג הניסים והנפלאות ובעז”ה נראה נסים ונפלאות ובגאולה השלמה בעז”ה.  אנחנו עומדות בפרשת ויגש, פרשה חשובה ביותר, יום הנישואין שלנו זה בפרשה הזאת…כזכור לכם בפרשה הקודמת, מקץ, יוסף אסר את בנימין.  

בנימין היה הבן השני של יעקב מרחל, יעקב לא רצה בשום פנים ואופן שיורידו את בנימין למצרים, אבל לא היתה ברירה, היה רעב בארץ ובכל המזרח התיכון. האוכל היה במצרים והיה חייב לרדת להביא משם אוכל, ושמה מצאו את הגביע של המשנה למלך בשק של בנימין, אז אסרו את בנימין. 

זה הדבר שכולם פחדו ממנו.  מה יהיה עם אבא, עם יעקב? לא מספיק ש”טרוף טורף יוסף” עכשיו גם בנימין?!  ואז צעד יהודה קדימה “ויגש יהודה” עם כל הכח שלו בידיעה שהוא מוסר את נפשו להחזיר את בנימין לאבא. מדרש תנחומא אומר “אמר רבי יונתן, בשעה שהיו יודה ויוסף מתוכחין זה עם זה אמרו מלאכי השרת באו ונרד למטה ונראה שור וארי מתנגחין זה עם זה”. מי זה השור? השור זה יוסף שנאמר עליו “בכור שורו הדר לו”(דברים לג’)  ויהודה אריה “גור אריה יהודה” (בראשית, מט’)

תחשבו יהודה עומד לפני המשנה למלך האימפריה הגדולה ביותר בעולם, והוא לא מתבלבל, אומר לו: תראה, מהתחלה הקפת אותנו שאלות, האם יש לכם אב? יש לכם אח? מכמה מדינות ירדו אנשים למצרים לשבור אוכל ורק אלינו נטפלת, למה באנו לקחת את הבת שלך או את אחותך? מישהי היתה עומדת לפני טראמפ ומעיזה ככה לדבר אליו? ולטראמפ אין חצי מהכח והסמכויות שהיו ליוסף. 

“בכל זאת, לא הסתרנו ממך שום דבר. סיפרנו לך על האבא הזקן שלנו, על הבן זקונים שלו, שהוא מאד חביב עליו והוא היחיד שנשאר לו מאמא שלו, ואתה הכרחת אותנו להוריד אותו אליך.  בלי הנער הזה אל תחזרו אלי. למה אתה צריך אותו כל כך?  מצאת שהוא גנב את הגביע שלך, אז בנוהג שבעולם עבד שגנב מחזירים אותו למי שמכר אותו, ואתה דווקא רוצה לקחת את הגנב לעבד?  אתה חשוד בדברים רעים”.

זה יהודה, לא רואה בעינים. עומד לפני מלך ומדבר אליו כאילו היה איזה מישהו מהשוק – אתה חשוד בדברים רעים… מה אתה מחפש? מישהו שישמש אותך? קח אותי, אני יודע לשמש יותר טוב. אתה מחפשלוחם?  קח אותי, אני יודע להלחם יותר טוב. “ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני”.

אמר לו יוסף “יהודה, למה אתה דברן יותר מכל האחים? אני רואה בגביע שלי שיש לך אחים יותר גדולים ממך, ראובן, שמעון, לוי.  למה אתה מדבר לפניהם? הם יותר גדולים ממך”. “אה למה אני מדבר ולא הם? כי רק אני ערבתי אותו לאבי. אני ערב לו”. אמר לו יוסף “בכמה כסף אתה ערב? אני אתן לך”. אמר לו יהודה, לא בכסף ולא בזהב אלא הבטחתי לאבא שאם אני לא מחזיר לו אותו אני מנודה הן בעולם הזה והן בעולם הבא. ואז יהודה בכה וצעק בקול גדול “איך אעלה אל אבי והנער איננו איתי”. אבל יוסף לא התייחס והמשיך להתגרות בו “אה, אתה ערב לו. למה לא ערבת לאח שלך כשמכרתם אותו בעשרים כסף לישמעאלים? למה אז לא היה אכפת לך לצער את אבא שלך הזקן?!  אחיך יוסף לא חטא לך, וזה בנימין חטא וגנב את הגביע ואתה ערב לו?  לך תגיד לאבא שלך “הלך החבל אחר הדלי”, מה זה הלך החבל אחר הדלי?  הדלי זה רחל האמא – היא גנבה  את התרפים מאבא שלה – לבן, אז תגיד לו שבנימין גנב את הגביע, כמו אמא שלו שגנבה. 

וואי וואי, יהודה שמע את זה אמר לו: “יכנסו דברי באזניך.  אנחנו עשרה אחרים. שנים מאיתנו, כשהיו קטנים נכנסו לכרך גדול והחריבו אותו לבד.  אני נשבע לך, אם אני שולף את החרב שלי אני הורג אותך ואת פרעה. בך אני מתחיל ובפרעה אני מסיים. 

יוסף שמע ככה ורמז לבן שלו מנשה, ומנשה בעט בעיטה אחת בקרקע וכל הארמון רעד! יהודה ראה את זה והתפלא, אמר “אין בעיטה זו אלא משל בית אבא”. יהודה ידע שהגיבורים הכי גדולים בעולם זה מהמשפחה שלהם. הוא אמר אין כזה דבר שאיזה מצרי נותן בעיטה כזאת, הכח הזה שייך לבית אבא. אבל זה לא עצר את הכעס שלו הוא התמלא כעס ושאג בקול כזה גדול עד שחושים, הבן של דן, שמע אותו מארץ כנען ורץ אליו לארמון.  חושים היה האצן הכי אולימפי בהיסטוריה האנושית. הוא הגיע אליו והם שאגו ביחד. 

יוסף ראה שעוד מעט יהודה הולך לאבד את זה. זה לא רק שהוא שאג אלא  היו לא עוד סימני כעס, אחד שהוא היה מכניס כדורים של נחושת לפה ולועס אותם וטוחן אותם לאבק דק, חוץ מזה היו לו 2 שערות בחזה שכשהוא היה כואס הן היו מזדקפות קורעות את כל הלבושים שלו ויוצאות החוצה ועין ימין שלו היתה מתחילה לזלוג דם.   מה יוסף עשה בעט בעמוד של אבן שהוא היה יושב עליו ומיד הוא נעשה גל של אבק. עוד פעם יהודה תמה, אמר לעצמו “זה, גיבור כמונו”.  שם את היד שלו על החרב לשלוף אותה – ולא נשלפה לו. אמר לעצמו – כנראה שהבן אדם הזה ירא שמים. 

הסתובב לאחים שלו ואמר להם בלשון הקודש: “מה אנחנו עומדים? בוא נתחיל בזה ונסיים בפרעה”, הוא לא ידע שיוסף מבין אותם. “כמה שווקים יש במצרים? שנים עשר? אני מחריב שלשה וכל אחד ממכם אחד”, מיד חגרו את כלי זיניהם והתייעצו איך לגמור את ארץ מצרים בשעה אחת. 

יוסף ראה ככה התחיל לדבר איתם בלשון רכה, אני רק רוצה לדעת – בנימין הזה, מי נתן לו עצה לגנוב את הגביע?  בנימין קפץ “אני לא גנבתי, הם לא אמרו לי”.  יוסף אמר לו “תשבע לי” ואז בנימין נשבע לו  בפרישותו של יוסף – כשם שלא הייתי כשהפשיטו את יוסף אח שלי ולא הייתי כשהשליכו אותו לבור ולא כשמכרו אותו לישמעלים ולא כשטבלו את הכותונת שלו בדם – ככה אני נשבע שלא לקחתי את הגביע. 

“מה זה בפרישותו של יוסף? איך אני אדע שהוא כל כך חשוב לך?” ואז בנימין אמר לו: מהשמות של הבנים שלי תדע כמה הוא חשוב לי. 

לבן הבכור שלי קראתי בלע – על שם שנבלע אחי ממני

לבן השני שלי קראתי בכר – על שם שהיה בכור לאמו

לבן השלישי אשבל – שנשבה אחי ממני

לבן הרביעי גרא – שהיה גר באכסניה

לבן החמישי – נעמן – שהיו דבריו נעימים

לבן השישי אחי – שהיה האח היחיד שלי מאמי

לבן השביעי ראש – שהיה גדול ממני, היה ראש לנו

לבן השמיני – מופים – שהיה לומד תורה מאבא ומלמד אותי

לבן התשיעי חופים – שנחפה ונעלם עד היום הזה

ולבן העשירי ארד – כי ככה אבא אמר “כי ארד אל בני אבל שאולה”

מסירות נפש לא לבייש

כשיוסף שמע את זה, הוא כבר לא יכל להתאפק ואמר “הוציאו כל איש מעלי”, תוציאו את כולם תשאירו אותי לבד פה איתם. אתן חושבות שזה דבר פשוט, הוא עומד לפני העשרה גברים הכי גיבורים בעולם, אם הם רוצים להרוג אותו אף אחד לא יכול למנוע את זה מהם אבל הוא אמר בלבו, הגיע הזמן שאני אתגלה אליהם, אם זה יקרה ליד המצרים הם יתביישו, מוטב שאני אהרג ואני לא אביש את האחים שלי. 

איזה לימוד ענק זה בשבילנו? יוסף העדיף למות ולא לבייש את האחים שלו. כמו תמר. כשתמר נכנסה להריון מיהודה אמרו לו “הרתה כלתך לזנונים”.  אמר להם יהודה “הוציאוה ותשרף”. הוא היה אב בית דין, זה היה הפסק. הוציאו אותה להשרף, מה היא עשתה? צעקה זה ממנו, זה ממנו?  לא, הוציאה את הפיקדונות שהוא נתן לה – החותמת שלו, המטה שלו והפתילים שלו, ואמרה “למי אשר אלו לו אני הרה”.  אני בהריון ממי שהדברים האלו שייכים לו. אם הוא יודה לפני כולם אני אנצל, אם לא, עדיף שאני אשרף ולא אבייש אותו. מה זכה יוסף? זכה שמשיח בן יוסף יצא מחלציו. מה זכתה תמר? שמשיח בן דוד השתלשל ממנה.  

בנות, מהויתורים הכי גדולים שלנו, משם מגיעות המתנות הכי גדולות. זה לא מיד מגיע אבל זה מגיע, כי הקב”ה לא מקפח שכר כל בריה.  בן אדם נמצא במריבה, יורדים עליו, משפילים אותו והוא שותק, לא עונה, מה עושה הקב”ה “תולה ארץ על בלימה”, מעמיד את כל העולם על ההתאפקות של הבן אדם הזה, על הבלימת פה שלו. נחשב לו שכל העולם התקיים באותו רגע בזכותו. ברור שהוא יזכה בזכות זה לדברים גדולים. 

לוותר, להחליק, איך אמר אחד הגדולים, אני אף פעם לא זוכרת אם זה הרב שטיינמן או הרב אלישיב או הרב קנייבסקי, שאמר – אף פעם לא ראיתי שמפסידים מויתורים. אתה חושב שאם תוותר תפסיד?  לא ככה.  יש אבא בשמים, יש מלך, הוא קובע מי מפסיד ומי מרויח. לא מי שרב וחוטף ועומד על שלו הוא שמרויח. זה אולי נראה ככה למראית עין. רק כדי שתהיה בחירה אבל בסופו של דבר דווקא מי שמוותר למען השלום ולמען הזולת הוא זה שמרוויח. גם אם יראו את זה רק בעתיד הרחוק, רק בביאת משיח. 

אז יוסף לא רצה לבייש את האחים ולגלות להם שזה הוא שהם מכרו לפני כולם, הוציא את כולם משם. ואז יהודה חזר להוכיח אותו: מה אתה רוצה מאיתנו, מהתחלה באת עלינו בעלילות: בתחלה אמרת באתם לראות את ערוות הארץ אתם מרגלים אח”כ אמרת גנבתם את גביע שלי, אני נשבע לך שאם אני מוציא את החרב שלי מנרתיקה אני ממלא את כל מצרים הרוגים. 

יוסף אומר לו “אם אתה מוציא אותה מהנרתיק אני כורך לך אותה על הצוואר. יהודה אומר “אתה דן אותנו דין שקר” יוסף עונה לו: אין לך דין שקר יותר גדול מהמכירה שמכרתם את אח שלכם.  ועכשיו אני אקרא לו, התחיל לקרוא “יוסף, יוסף בן יעקב בוא לכאן. בוא תדבר עם האחים שמכרו אותך. והאחרים התחילו להסתכל לכל הכיוונים, אמר להם למה אתם מסתכלים לכל פינה – אני יוסף!

באותו רגע פרחה נשמתם ולא יכלו לענות לו. וה’ עשה נס והחזיר להם את נשמתם. אבל הם לא האמינו לו עד שהוא הראה להם שהוא מהול.  באותו רגע צווח יהודה בקול גדול, עד שכל החומות שבמצרים נפלו וכל המעוברות הפילו, ופרע נפל מהכסא בארמון שלו וכל הגיבורים של יוסף התהפכו הפנים שלהם אחורה ולא חזרו עד יום מותם.

כי למחיה שלחני אלקים לפניכם

יוסף שראה שיש להם בושה גדולה התחיל לפייס אותם – “אל תעצבו, ואל יחר בעיניכם כי למחיה שלחני אלקים לפניכם”.

יוסף עשה משהו שהוא כלל גדול שלימד אותנו הבעש”ט והוא, שכשלאדם יש צרה או קושי, מה שהוא צריך לעשות זה להתאמץ בכל כחו למצוא את הטוב שבאותה צרה. יש לי צרה? היא לא באה אלי סתם. זו גזירה מלמעלה, לא סתם גזרו אותה עלי.  נכון, נראה שעשיתם את הדבר הכי גרוע שיש – הפשטתם אותי מכותונת הפסים שאבא עשה לי וקנאתם בה, וזרקתם אותי לבור מלא נחשים ועקרבים, ואח”כ מכרתם אותי לישמעאלים. אבל באמת זאת היתה עצה עמוקה של הקב”ה לגלגל אותי למצרים כדי שאוכל להחיות אתכם בימי הרעב. ועכשיו מהרו תקראו לאבא כל עוד הוא חי שיבוא אלי לכאן למצרים. ואם הוא לא יאמין לכם תנו לו סימן, תגידו שבזמן שפרשתי ממנו למדנו פרשת עגלה ערופה. 

קבלה מפי תלמידי הבעש”ט שכשעושים ככה, כשמוצאים את הדבר הטוב בצרה, בקושי, ברעה, אז מתמתקים הדינים. למה? כי בכל דבר יש אלוקות, יש דבר ה’ ואור ה’, כשאתה מגלה אותו – מיד מתמתק הכל. זה הסוד שלנו, רבי נחמן קורא תורה הזאת “אזמרה” :

“דַּע, כִּי צָרִיךְ לָדוּן אֶת כָּל אָדָם לְכַף זְכוּת, וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב, שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמְּעַט אֵינוֹ רָשָׁע, וְעַל יְדֵי זֶה שֶׁמּוֹצֵא בּוֹ מְעַט טוֹב, וְדָן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל־יְדֵי־זֶה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת לְכַף זְכוּת, וְיוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ בִּתְשׁוּבָה. וְזֶה בְּחִינַת (תהלים לז): וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ;

הַיְנוּ שֶׁהַפָּסוּק מַזְהִיר לָדוּן אֶת הַכֹּל לְכַף זְכוּת, וְאַף־עַל־פִּי שֶׁאַתָּה רוֹאֶה שֶׁהוּא רָשָׁע גָּמוּר, אַף־עַל־פִּי־כֵן צָרִיךְ אַתָּה לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ לִמְצֹא בּוֹ מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע. וְזֶהוּ: וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע – שֶׁצָּרִיךְ אַתָּה לְבַקֵּשׁ בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עֲדַיִן, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, כִּי אַף־עַל־פִּי שֶׁהוּא רָשָׁע, אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁאֵין בּוֹ מְעַט טוֹב עֲדַיִן, כִּי אֵיךְ אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא עָשָׂה אֵיזֶה מִצְוָה אוֹ דָּבָר טוֹב מִיָּמָיו, וְעַל־יְדֵי־זֶה שֶׁאַתָּה מוֹצֵא בּוֹ עוֹד מְעַט טוֹב, שֶׁשָּׁם אֵינוֹ רָשָׁע, וְאַתָּה דָּן אוֹתוֹ לְכַף זְכוּת, עַל־יְדֵי־זֶה אַתָּה מַעֲלֶה אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מִכַּף חוֹבָה לְכַף זְכוּת, עַד שֶׁיָּשׁוּב בִּתְשׁוּבָה עַל־יְדֵי־זֶה”

הרב יעקובסון הוא מומחה בחינוך ילדים, נוער נושר, כל הנושא הזה. הוא הקים מכון ונותן הרצאות בכל הארץ, מתעסק עם ילדים ונוער כבר עשרות שנים. הוא אומר בדיוק את זה. יש לך ילד מרדן? ילד קשה? ילד שהדבר שהוא יודע לעשות הכי טוב זה צרות? מה תעשי איתו? איך תוציאי אותו מהבוץ? הוא הרי לא רוצה לשמוע מוסר, הוא לא רוצה להשתנות, לא יעזור לך שום דבר שתדברי איתו. מה תעשי? תפרקי ותרכיבי מחדש?  היית רוצה אבל אי אפשר. יש עצה אחת שהוא אומר לעשות, תמצאי איזה משהו אחד טוב שהוא עשה – תרוממי את זה. 

כל היום הוא הציק לאחים, ברח מהבי”ס, דיבר בגסות, לא שם פס על אף אחד, אבל פעם אחת הוא התעצבן על אח שלו ואמר לו “סתום, איך אתה מדבר לאמא שלך?!” תתעלמי מהשפה, תתעלמי מהצעקות, תתעלמי מהכוחניות מול אח שלו, תתנפלי על ההזדמנות ותרוממי את הטוב – וואו, איך אכפת לך מכיבוד הורים, איזה נשמה טהורה שאתה.  ואחרי זה כשבעלך בא הביתה תגידי לו גם “אתה לא יודע איך אכפת לבן שלך מכיבוד הורים”, ולמחרת כשאת מדברת עם אמא שלך בטלפון והוא שומע תגידי גם, את לא יודעת איזה בן יש לי שאכפת לו מכיבוד הורים”  ותזכרי לו את זה. כמו שאת זוכרת לו את הדברים הרעים תזכרי לו את זה. 

מהרע תתעלמי כמה שאפשר, ואם קרה משהו שממש אי אפשר להתעלם, תגידי לו, “שמע, אני יודעת שאתה נשמה טהורה, אתה אכפת לך מהכבוד של ההורים, אני יודעת שמה שעשית ככה וככה זה היה בטעות, אתה בפנים הנשמה הכי טהורה שיש”.  כשתתנהגי אליו ככה את תראי פלאים, פלאי פלאות. וזו הדרך היחידה להרים אותו. כי הוא כבר מיואש מעצמו, הוא אחוז חזק בקליפות וכשאת רואה בו את הטוב – את מוציאה אותו משם לדרך חדשה. 

ואתן יודעות מה? זה לא רק עם הילדים או אחרים. רבי נחמן אומר “וְכֵן צָרִיךְ הָאָדָם לִמְצֹא גַּם בְּעַצְמוֹ…  וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמַּתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל בְּעַצְמוֹ וְרוֹאֶה שֶׁאֵין בּוֹ שׁוּם טוֹב…..צָּרִיךְ לָדוּן אֶת עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת, וְלִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה עֲדַיִן, כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת עַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִפֹּל לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם, רַק אַדְּרַבָּא יְחַיֶּה אֶת עַצְמוֹ, וִישַׂמַּח אֶת נַפְשׁוֹ בִּמְעַט הַטּוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ… ועל ידי זה נעשין ניגונים” “וזה בחינת אזמרה לאלקי בעודי”

בן אדם שרואה בעצמו רק שחור, רק דברים רעים, נופל מזה. נסגר לו הפה, העיניים הלב, התקווה, העתיד, הכל. אבל אם הוא מצליח למצוא בעצמו נקודות טובות, נפתח לו הפה והלב והוא יכול לשיר ולהלל.  הוא מתרומם מהבוץ.

וזה מה שיוסף עשה עם האחים, הרים אותם ברגע – “כי למחיה שלחני אלקים לפניכם”.  בעבר אני הוצאתי את דיבתכם רעה לאבא. הייתי אומר עליכם דברים רעים לאבא, הייתי מסתכל על הנקודה השחורה, עכשיו אני עושה לזה תיקון גמור. אני לא מסתכל על כל המהלך המכוער שהיה פה, שזרקתם אותי לבור מלא נחשים ועקרבים, ובסוף “ריחמתם” עלי ורק מכרתם אותי לעבד. אני מסתכל שהיה כאן מהלך אלקי שנועד לתת לכם מחיה בשנות הרעב, אני הייתי השליח לזה. 

וזה מה שעבד, כשיוסף דיבר ככה האחים התפייסו.  הלב שלהם נפתח וכל אחד ואחד מהם בא אליו ונישק אותו ובכה עליו.  זה התיקון, אין לנו משהו אחר.  זה מה שפותח את הלב וזה מה שממתק את הדינים.  ככה הבעש”ט אומר,יש לך צרה? תפסיק להתבכיין. מה אתה בוכה לקב”ה כל הזמן? הוא הביא לך את זה לסיבה, לתיקון. כדי שתצא מזה תועלת, יצא מזה טוב יותר גדול, לא כדי שתתלונן ותלמד כף חובה על הקב”ה. תמצא בזה משהו טוב – יתמתקו לך הדינים.  כך מביא ה’בני יששכר’ בספר שלו אגרא דכלה. 

הרב בידרמן מספר על אחד החסידים של הרבי מלובאביטש כתב לרבי מכתב שבו הוא סיפר לו באיזה דחקות הוא חי וכמה קשה לו כי יש לו הרבה ילדים ואין לו במה מפרנס אותם וכו’ וכו’. מה ענה לו הרבי?

 “מכתבו נתקבל ומה מאד שמחתי למשמע בשורתך הטובה שבעז”ה באת בקשרי שידוכין עם הזיווג ההגון שלך – מצאת שידוך הגון? תגיד תודה, תשמח. 

ותרב שמחתי בראותי שהנישואין נערבו בשעה טובה ומותחלת למזל טוב – בסוף התחתנת עם המשודכת וואו, איזו שמחה. זה יכל להגמר אחרת, זה נגמר טוב- וואו, זה לא מובן מאליו. תגיד תודה, תשמח.

ועל הכל שמח לבי ששלום בית – נחלתך. אתה חי  בשלום בית עם זוגתך? אין מלים! אצל חצי מהאנשים זה לא ככה, יש עשרות אחוזים גירושין ומבין אלה שלא התגרשו כמה חיים בשלום בית וזוגיות טובה? אם זו נחלתך מה יותר טוב מזה?

ויגל כבודי לקרוא במכתב כי נולך לך בנך בכורך כשהוא בריאה ושלם. ולאחר מכן, לא עזבך האלקים ולתקופת השנה נולדה לך הבת למזל טוב.  נולדו לך ילדים? סימן טוב ומזל טוב. לא סתם חוגגים כשנולדים ילדים, יש לך ברכה יותר גדולה? תראה איזה ברכות ה’ נתן לך, תשמח, תגיד תודה!

והנה קול צהלה ורינה בלדת הבן השלישי והבת הרביעית… וכולם בריאים ושלימים והולכים בדרך הישר – הידעת כי לאו כל אדם זוכה לכך?”

חזקיהו מלך יהודה היה מלך צדיק מאין כמוהו, עד כדי כך שכמעט והקב”ה בחר בו להיות משיח ה’.  עם מי הוא היה מחותן? עם הנביא ישעיהו. איזה בנים נולדו לשני הצדיקים האלו?  שני ילדים רשעים מנשה ורבשקה. מנשה הכתוב אומר שהוא החטיא את עם ישראל בעבודה זרה יותר משבעת העממים שהיו בארץ לפני שיהושע כבש אותה ושאנחנו מחויבים בהשמדתם.  

אז אתה זכית למה שהמלך חזקיהו והנביא ישעיהו לא זכו, לבנים שהולכים בדרך הישר, זה קל בעיניך? תשמח! תגיד תודה! תראה את הטוב!

ומה אומר לו עוד הרבי? “ומה רב טובך אשר חננך הבורא בקורת גג משלך, כי לפי מיטב ידיעתי רבים יושבים שם תחת קורת גג שאיננה שלהם” – יש לך בית? וואי ענק. לכולם יש בית?  התברכת בכל כך הרבה דברים שאחרים לא. 

והוא מסיים ואומר “אם תשכיל להודות לה’ על כל הטובה, לרקד ולפזז מרוב עוז וחדווה על כל הטובה אשר גמלך ה’… תצא מכל צרה ודוחק, וה’ ית’ שנתן לך דירה זאת הוא גם ירחיב את גבולך”.

תכלס, הרבי יכל גם רק לברך אותו שיזכה להרחיב גבולו ואהלו – ושלום על ישראל. אבל הוא טרח לכתוב לו מכתב ארוך, ללמד אותו מה הדרך הנכונה שהוא צריך להתנהג בה, מה המפתח לפתרון של כל הצרות. אתה רוצה למתק את הדינים? תמצא בהם את הנקודה הטובה.  הקפה מר – שים בו סוכר הוא מתמתק כיף לשתות אותו. הלימון חמוץ – שים בו סוכר, הוא יהפוך ללימונדה. יש בעולם גבורות וחסדים, מידת הדין ומידת החסד. החסד הוא תמיד טוב ומתוק ונעים וזורם ומחבק ומחמם. הדין הוא קשה וחותך וקשה ושורף ודוקר.  

מה עדיף? לכאורה חסדים. כולם אוהבים להיות עם אנשים נעימים וזורמים וחמים ואוהבים ומחבקים. כולם אוהבים שהחיים עם כיפים וזורמים ונעימים “על מי מנוחות ינהלני”. אבל מה יותר חשוב? אומרים המקובלים שהגבורות הממותקות יותר חשובות מהחסדים. כסף בא מהחסדים, הזהב מהגבורות הממותקות. כי אם מגלים את אור ה’ במקומות הכי חשוכים –  משם יוצא האור הכי גדול והכי מתוק. זה מה שהיה בחנוכה בכלל וביום השמיני בפרט. חנוכה זה מידת ההוד. זה הקושי, זה יוון שרצתה להעביר אותנו על דת, ושלחה מליונים כדי לגמור עם מלכות יהודה וישראל. המיתוק של ההוד הזה הביא כזה אור וכאלו נסים שהם עומדים לנו לעולמים. גם כשכל החגים יתבטלו בימות משיח, חנוכה לא יתבטל.  כי זה להוציא את האור מהחושך. זה אור שנשאר לנצח. 

זה מה שאנחנו לומדות מחג החנוכה ומהפרשה – שמה שמנצח, בכל מצב, זה להאיר את האור. למצוא את הנקודה הטובה שבנו, שבאחרים, שבנסיונות שיש לנו – זה ממתק את כל הדינים ומביא לנו ישועות. ולעשות את זה בקביעות. באופן קבוע להשתמש בהנהגה הזאת. בכל מצב. באה לנו סיטואציה, ישר לחשוב איזה נקודה טובה יש כאן?  

אם יוסף לא היה עושה את זה במשך כל השנים מאז שהוא נמכר איך הוא היה יכול למחול לאחים ולנשק אותם ולהיות איתם באחווה? ומה יותר קשה לשנוא או ששונאים אותך? הכי קשה זה להיות בבית כלא של הרגשות והמידות הקשות שלך. זה הולך איתך לכל מקום וממרר לך את החיים ומציק לך בכל מקום.  ומה יותר כיף? שכולם אוהבים אותך או שאתה אוהב את כולם? ברור שהכי כיף זה לאהוב את כולם, מאשר שכולם אוהבים אותך. כי מי שאוהב הלב שלו פתוח, יש לו שמחה, יש לו מחילה, על כל פשעים תכסה אהבה, הוא לא רואה פגמים. טוב לו. זה מתחיל עם לראות את הנקודה הטובה.