בס”ד
כל דמעה נספרת
בנות יקרות נכנסנו לשלושת השבועות של ‘בין המיצרים’, שלושת השבועות שבהם עם ישראל הוריד הרבה דמעות במשך ההיסטוריה. הרבה דמעות. שחיטות, עינויים, רעב, זה היה לחם חוקנו לאורך ההיסטוריה. מה החזיק את העם, עם הנצח, בכל הצרות האלו? רק אמונה באל חי. “שבטך ומשענתך המה ינחמוני”. שבט זה מקל שמרביצים בו ומשענת זה מקל שנשענים עליו. בורא עולם יש לך מקל לתמוך בי או להכות אותי מה שלא יהיה אני יודע שהמקל הזה הוא ביד שלך. ואיך שאתה לא משתמש בו זה לטובתי.
אתה לטובתי, לא לרעתי. אתה רואה כל דמעה שלי, כל יסורים, כל התמודדות, שום דבר לא הולך לאיבוד ואתה משלם בסופו של דבר מידה כנגד מידה על כל דבר. וה’חפץ חיים’ תמיד היה אומר שהקב”ה מודד מידה כנגד מידה. תתנהג בחסד הקב”ה יתנהג איתך בחסד, תתנהג בדין ככה ימדדו לך משמים. באחד הימים הגבאי של ביהכנ”ס בעיירה של החפץ חיים הלך הביתה אחרי התפילה ועשה קיצור דרך, דרך היער. ביער התנפלה עליו להקת כלבים פראים שנשכו אותו עד זוב דם ועד מוות. כל העיירה הזדעזעה מהמיתה המשונה והקשה הזאת, וגם ל’חפץ חיים’ שהיה מאד רחמן ועם לב רגיש היה מאד קשה לשמוע את זה. הוא אמר 30 שנה אני מחכה לראות מה יעלה בגורלו של אותו גבאי. 30 שנה האריך הקב”ה את אפו לגבאי ועכשיו גבה את חובו.
לפני 30 שנה הגבאי השכיר דירה לאלמנה עם 9 ילדים. האלמנה שבקושי הצליחה להביא פת לכל הפיות לא הצליחה לעמוד בתשלומי השכירות ודחתה כל חודש מחדש את התשלום. יום אחד הודיע לה הגבאי שאם עד סוף החודש היא לא משלמת לו, היא תאלץ היא וילדיה למצוא להם מקום אחר. באירופה בחורף בחוץ ברחוב, אתן יודעות מה זה? זה גזר דין מוות. אין אפשרות להיות בחוץ בחורף עם הילדים בלי בית ולשרוד את זה. לא עזר לאלמנה כלום, ביום בהיר אחד היא מצאה את עצמה בחוץ.
אני לא יודעת מה עלה בגורלם, אבל 30 שנה החפץ חיים המתין החפץ חיים לראות מה יהיה עם הגבאי. הוא ידע שהשגחה בודאי יש, והנה הגיע היום. אתה זרקת את האלמנה והילדים לרחוב לכלבים, לקור כלבים, בבקשה, באו כלבי פרא והביאו עליך מוות אכזרי. אנחנו לא מאחלים לאף אחד כזה גורל חס ושלום, אם הוא היה עושה תשובה, הוא היה ניצל מזה. שלשים שנה חיכה לו הקב”ה שיעשה תשובה. בסופו של דבר גבה את חובו.
אין שום דבר שהולך לאיבוד בעולם, אין שום דבר נסתר ונעלם אין שום דבר שנשכח ומתמוסס, הכל בא בחשבון. כשאת מורידה דמעות על הצרות שלך, אל תחשבי שאף אחד לא רואה ולאף אחד לא אכפת תדעי לך שאפילו הדמעות שהורידה אמו של סיסרא, כשהיא חיכתה לו שיחזור מהקרב, אפילו הן לא נספרו ולא הלכו לאיבוד.
מי זה היה סיסרא? סיסרא היה השר הצבא של יבין מלך חצור, הוא פיקד על צבא אדיר שכלל ארבעים אלף ראשי גייסות. כלומר ארבעים אלף מפקדים. תחת כל מפקד עמד גייס שלם. נגיד בכל גייס היו רק מאה איש, כמה זה מאה כפול ארבעים אלף? ארבע מיליון! זה היה הצבא שלו. הוא עצמו היה גיבור בעל כח עצום. כשהוא היה עומד מול עיר בצורה היה מרעים בקולו והחומה היתה קורסת רק מעוצמת קולו! בגיל שלשים הוא כבש את כל העולם. והכל במלחמות קצרות, לא היה צריך להתאמץ הרבה היה לו צבא ענק, כוחות אדירים, כמה שעות וזהו.
כשהוא יצא למלחמה לישראל עברו שש שעות והוא עדיין לא חזר מנצח מהמלחמה, עטור שלל שהוא בזז מהאויבים. אמא שלו התחילה לדאוג. מה קורה? הוא כבר היה צריך לחזור, ולהביא איתו שתי בנות לכל לוחם. שתי בנות לכל לוחם לצבא של מליונים כמה זה יוצא? כל הבנות של ישראל. היא דאגה, איך הוא לא חזר כבר עם כל בנות ישראל אחרי שהוא גמר להרוג את כל הבחורים?
מרוב הדאגה שלה היא התחילה לבכות. מאה דמעות היא הורידה ומאה יבבות היא יבבה. היא בכתה. על מה היא בכתה? למה סיסרא לא גמר כבר להרוג את כל הבנים ולשבות את כל הבנות?! אפילו הדמעות האלו והיבבות האלו שהיא יבבה נספרו. וכנגדן אנחנו תוקעים מאה תקיעות בשופר בראש השנה.
אפשר להבין את זה? מאה תקיעות ביום הכי חשוב בשנה רק בגלל הדמעות של אמא של סיסרא המרושעת הזאת?! תבינו עד כמה שום דבר לא מזולזל בשמיים. אפילו כאלו דמעות נספרות “שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך”. זה מה שדוד המלך אומר תספור את הדמעות שלי ושים אותם בשקית הדמעות שלך. זה קורה. זה מה שהקב”ה עושה. כתוב שכשהתברר לעשו שיעקב קיבל את הברכות במקומו הוא זעק זעקה גדולה ומרה וירדו לו 3 דמעות. אחת אפילו לא ירדה רק נשארה לו בין הריסים. וכל היסורים של עם ישראל בגלות זה בגלל השלש דמעות האלו של עשו. זה מה שדוד המלך אומר “תאכלמו לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש”. אנחנו אוכלים ושותים את הדמעות של עשו.
מה זה הדבר הזה? הדמעות של הרשע הזה ממררות את החיים לעם שלם? כן, ככה הגמרא אומרת. בלי להכנס לעומקים למה בדיוק, אנחנו יכולים להבין מכאן קל וחומר בן בנו של קל וחומר מה הדמעות של כל אחת ואחת מאיתנו שווה. עד כמה הן מזעזעות את כל הרקיעים בשמים.
הזהר הקדוש מספר על רבי יוסי דמן פקיעין: רבי אלעזר בן רבי שמעון הלך לבקר יחד עם רבי אבא וחכמים נוספים את חמיו רבי יוסי בן לקוניא שחלה. בדרך באה אליו יונה ובישרה לו[3] שחמיו החלים, אולם במקומו יפטר ‘רבי יוסי’, ולא פירש מי הוא. הם המשיכו ללכת ואז בא אליו עורב שבשרו שרבי יוסי דפקיעין נפטר.
אמר רבי אלעזר לחכמים “נלך ונגמל חסד ל’רימון‘ שהיה מלא בכל, ורבי יוסי דפקיעין שמו, שהסתלק מן העולם”. כשהם באו לבית שלו הם מצאו את הבן הקטן שלו בוכה. הוא לא נתן לחכמים להתקרב לאבא שלו, הוא רק שכב על אבא שלו והתפלל לה’, הוא אמר “כתוב בתורה ”שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ”[4], את האם שלחת כבר (אמא שלו נפטרה לפני זה), ואבינו היה לנו גם כאב וגם כאם, לכן את הבנים – אני ואחותי – קח במקום אבא.
רבי אלעזר כל כך התרגש רצה ללכת אליו ואז ירדה אש מהשמים, שהפרידה בין האבא והבן לכל השאר. ואז שמעה בת קול משמים שהכריזה שבזכות בכיית הילד ותפילתו הוסיפו לרבי יוסי עוד עשרים ושתיים שנה לחיות כדי שילמד את הבן הזה תורה. אחרי שעמוד האש הסתלק רבי יוסי פקח את עיניו וחזר לחיים. רבי אלעזר בן רבי שמעון אמר “אשרינו שראינו עין בעין תחיית המתים“.
במשך שלושה ימים אחר כך חידש רבי יוסי חידושי תורה נפלאים וגילה להם סודות עליונים, אבל הוא לא גילה להם מה הוא ראה בעולמות העליונים כי לא היתה לו רשות הוא רק אמר להם ש –365 הדמעות של בנו עלו לפני הקב”ה, וכשאמר את הפסוק הזדעזעו שלוש מאות אלף ספסלים שהיו בישיבה של מעלה, וכולם באו לפני הקב”ה וביקשו עליו רחמים.
הרבי מצאנז אמר “שום דבר לא מרעיד את לבי” אני לא מפחד משום דבר “אבל מדמעות אני מפחד”. כל דמעה פועלת. “אמר ר’ אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה וכו’ ואע”פ ששערי תפלה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו” . לכן כשקשה לנו ויורדות לנו דמעות,אסור לנו לבזבז את האוצר הזה בחינם, אנחנו צריכות להשתמש בהן כי הן פותחות שערים!
אנחנו צריכות קודם כל למתק את הדינים ולומר תודה לך ה’ על כל מה שאתה נותן לי אם טוב ואם קשה, כי אני יודעת שהכל לטובה ואני מודה לך על הכל. תעזור לי לתקן את הפגם הזה שיש בין שגרם לי לצער הזה. תעזור לי לעשות את התיקון השלם שלי, ואת התיקון שלנו של עם ישראל. תצרף את הדמעות שלי לדמעות של עם ישראל. ושלא תהינה פחות חשובות מהדמעות של עשו ושל אם סיסרא ושתעמדנה לבניין בית המקדש. תטהר לי את הלב והנפש מהפגמים שלה ואותנו את כל עם ישראל ברחמים.
הכי טוב לומר את התפילה למיתוק הדינים של הבעל שם טוב:
“אני מאמין באמונה שלימה שזה הצער והיסורים שבא לי הוא בהשגחה פרטית מעם השם יתברך והנני מקבל עלי באהבה, וכל זה בא לי מסיבת עוונותי הרבים וצדיק אתה ד’ על כל הבא עלי כי אמת עשית ואני הרשעתי.
ויהי רצון שיהיו כל אלו היסורים לכפרה לעוונותי הרבים, והנה מצד הדין הייתי צריך לפרט על עוונותי הרבים, והנה מצד הדין הייתי צריך לפרט ולשוב ולהתוודות על החטא והעוון שבסיבתם בא לי אלו היסורים אבל גלוי וידוע לפניך שאין איתי יודע עד מה.
ולכן יהי רצון מלפניך אבי שבשמים שתמחק ותשרש החטא והעוון והפשע שגרמו לי אלו היסורים, וימתקו כל הדינים מעלי ומעל כל בני ישראל
ויתהפכו כל הצירופים לטובה וימשך חסדים טובים ומגולים לנו ולכל בית ישראל עד עולם אמן כן יהי רצון”.
סיפר איזה אברך שיום אחד בדרך לישיבה שהוא מלמד בה, עצרה לידו מכונית והנהג הציע לו טרמפ עד לישיבה. הוא עלה על הרכב והגיע לישיבה, אחרי שהוא נכנס לישיבה והסדר התחיל, הוא קלט פתאום שהוא שכח את השקית עם המחברת חידושי תורה שלו באוטו. חידושי תורה שהוא עמל עליהם שלושים שנה. ולא היה לו ממנה שום העתק. הוא הרגיש שעולמו חרב עליו.
מה הוא עשה? התחיל לתלות פתקים בכל מקום. הלך לבעלי החנויות וביקש מהם שינסו לראות במצלמות את הרכב שהוא ירד ממנו. והם הסכימו, הם התיישבו על המצלמות, אבל לא מצאו. אצל אחד המצלמה באותו יום בדיוק לא עבדה, אצל השני דווקא איתרו את הרכב ואת האברך יוצא ממנו אבל לא הצליחו לזהות את המספר רישוי של הרכב. אצל השלישי המצלמה לא כסתה את האזור.
מרוב הצער האברך התעורר לקיים “נחפשה דרכינו ונחקורה”.התפלל לה’ שיראה לו מה הוא צריך לתקן. פתאום הוא נזכר שעד לא מזמן הוא היה מבקר את ההורים כל שבוע ואפילו יותר ולאחרונה הוא הפסיק. הוא חשב, הרי חידושי תורה זה תולדות, ואני התולדות של ההורים שלי אולי משמים מעוררים אותי על הדבר הזה?
גם כתוב “כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך”. מה אתה לומד? שבזכות כיבוד אב ואם תזכה לכל הטובות, ואם אתה לא מכבד – נלקחת הטובה. ואין טוב אלא תורה, אז אולי האבדן של החידושי תורה בא לעורר אותי שאני צריך לחזור ולעשות כיבוד אב ואם כראוי?
מיד הלך לבקר את ההורים. הם מאד מאד שמחו, והוא קיבל על עצמו לחזור לבקר אותם כמו פעם.
למחרת אבא שלו מתקשרי ושואל: “איבדת אולי מחברת של חידושי תורה?” האברך לא האמין למה שהוא שומע. “כן!!!!”. “אז למה לא סיפרת לי?” האבא שאל. “לא רציתי לצער אותך”. ואז האבא סיפר לי איך התגלגלו העניינים. בעל הרכב שאצלו נשארה השקית עם המחברת, היה הולך לבקר את אבא שלו כל יום. באותו יום הוא גם היה בדרך לביקור היומי אצל אבא שלו שהיה החולה, ואחרי שהוא ירד מהרכב הוא גילה את השקית השכוחה.
הוא ניסה לזהות את בעל המחברת, אבל לא היה שום שם או פריט מזהה, אז הוא הביא את המחברת לאבא שלו ושאל אותו, אם יש לו רעיון איך להגיע למאבד. מהון להון המחברת נשארה שם. באחד הימים הגיע חבר לבקר את האבא, והוא הראה לו את המחברת, ושאל אותו מה הוא אומר, מה לעשות. האורח דפדף הלוך ושוב, עד שגילה באחד הדפים, באותיות קטנות, שם משפחה. הוא הכיר את האבא של האברך, אותו שם משפחה, אז הוא לקח איתו את המחברת והביא אותה לאבא והאבא צלצל לבן שלו.
המחברת נשארה דווקא ברכב של מי שזוכה לכבד את אביו מדי יום, כי האברך התעצל בזה, וכשהוא התחזק בחזרה – מיד חזרה לבעליה. הכל בהשגחה פרטית בנות, וכמה שאנחנו מתחזקות יותר בהשגחה פרטית, ככה אנחנו מתחזקות באמונה. ואיך אומר הבעל שם טוב? מי שמאמין במקרי הטבע נופל בידי הטבע, ומי שמאמין בהשגחה עושים לו למעלה מהטבע.
אנחנו חייבות להתחזק באמונה בהשגחה פרטית בכל דבר ודבר שקורה לנו. אין אף אחד שיכול לעשות לנו משהו אם לא נגזר ככה משמים, לטובתנו ולתיקוננו. אנחנו נמצאות בהשגחה פרטית 24/7 על א”י כתוב “אֶרֶץ אֲשֶׁר־יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ דֹרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵֽרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה”. כל השנה וכל רגע בשנה אנחנו בהשגחה ובזה אנחנו צריכות להתחזק.
אני אסיים עם שני סיפורי השגחה כדי לחזק אצלינו את התודעה הזאת שה’ איתנו כל הזמן ותמיד אוהב אותי ועושה לי רק טוב. יהודי אחד בארה”ב נסע באוטו בבגשם שוטף וראה בצד הכביש מכונית עומדת. התחיל לו קונפליקט לעצור או לא יעצור? אתם יודעים איך זה – היצר הרע אומר לך תמשיך הלאה זה שום דבר הוא רק עצר למשהו, אבל המצפון לא נותן לך, אולי זה מישהו שנתקע פה?!
בסוף הלב לא נותן לו, הוא עצר ויורד לראות מה העניין, והוא ראה אישה מבוגרת עם פנצ’ר בגלגל, שלא יודעת מאין יבוא עזרה. ראה ככה, לא שם לב לגשם, לסערה, התחיל לפרק לה את הגלגל המפונצ’ר ולהרכיב לה את הגלגל ספייר. כולו נסחט כמובן מכף רגל ועד ראש. האשה המבוגרת כל כך התרגשה שהיא הוציאה 2000 דולר וניסתה לתת לה. אבל הוא לא הסכים.
הוא אמר, את המצווה הזאת אני לא מוכר בעד שום הון שבעולם. אם את מתעקשת תני את הכסף לנזקק הראשון שתפגשי. כמה שהיא הפצירה בו לא עזר לה, אז היא המשיכה הלאה ונכנסה לאיזה מסעדה לשתות משהוא חם. איך שהיא נכנסה היא שמעה את בעלת הבית צועקת על העובדת שלה ואומרת לה “את מפוטרת אני לא רוצה אותך יותר פה בעבודה”, ואת העובדת מתחננת שבלי העבודה הזאת היא תתמוטט כלכלית, אבל זה לא עזר לה. אז העובדת נאלצה לאסוף את הדברים שלה וללכת עם דמעות בעיניים. האשה המבוגרת מיד הוציאה את 2000 הדולר ואמרה לזה: זה מתנה, לא ממני, אלא מיהודי שתיקן לי פנצ’ר במזג אויר סוער…
האישה אמרה תודה רבה במלוא מובן המילה והלכה הביתה לספר לבעלה על הבשורה של הפיטורין ועל הפיצויים הגדולים של האלפיים דולר. אלא שבעלה עדיין לא הגיע ולאחר כמה דקות נשמעו דפיקות על הדלת ובעלה נכנס כשהוא רטוב מכף רגל ועד ראש, “מה קרה? מה אתה סחוט?” והוא סיפר לה על האשה עם הפנצ’ר, ואז הגיע תורה לספר לו מה קרה לה היום בעבודה ואיך היא קבלה 2000$ מיהודי שתיקן לגברת את הפנצ’ר, ואז הוא אמר לה “כן, זה אני שתיקנתי לה את הפנצ’ר…
השגחה או לא השגחה? אז ההשגחה הזאת תמיד קיימת. אם נתקענו עם פנצ’ר בגלגל זה בהשגחה פרטית מדויקת, לפעמים אנחנו זוכים לראות למה ולפעמים לא. הפעמים בהם אנחנו רואים השגחה פרטית בחיינו או אצל אחרים עוזרות לנו לזכור בפעמים אחרות שגם הן בהשגחה פרטית, ולהצדיק עלינו את הדין ולקבל אותו באהבה ובשמחה.
הרב קרליבך זצ”ל ר סיפר שבאחת הטיסות שלו הבחין בדיילת שמקרינה טהרה מיוחדת. כשעה לאחר תחילת הטיסה הוא קם וראה אותה מתפללת מתוך סידור, הוא ממש התפלא, כי הטיסה לא היתה מישראל או לישראל ושאל אותה אם היא יהודיה. והיא גילתה שהיא לא נולדה יהודיה אבל תמיד נמשכה ליהדות והיא כמה שנים למדה עם רב יהודי כמובן והתגיירה כדת וכדין וכיום היא שומרת תורה ומצוות. היא גילתה לו שיש לה בעיה, היא התאהבה בבחור יהודי הם התארסו אבל ההורים שלו מאד מתנגדים לשידוך בגלל שהיא גיורת ולא מרשים לה להתחתן איתו ומאיימים לנתק את הקשר ביניהם. הבחור והבחורה מאד אוהבים אחד את השני אבל הבחור גם מאד קשור להוריו ולכן הוא שבור ולא יודע מה לעשות, והיא חוששת שהוא הולך לפרק את הקשר.
היא בקשה מהרב קרליבך אם הוא יכול לעזור לה. “אני אנסה, תני לי את הטלפון של ההורים ואני אשתדל בכל הכח לא לפרק”.
הר’ קרליבך התקשר להורים של הבחור והם ענו לו בצורה קרה ויבשה, וכמה שהרב קרליבך הוא לבבי וניסה לדבר על לב האב לא עזר לו ובסוף האבא צעק “אני ניצול שואה ובגלל מה שה’ עשה ליהודים אני שונא יהדות, אבל אם הבן שלי יתחתן עם גויה אני אהרוג אותו”.
הר’ קרליבך ראה שאין עם מי לדבר והתקשר לדיילת להגיד לה שהוא לא הצליח אבל מי שענה לו לא היתה הדיילת אלא אבא שלה, שגם הוא מאד כעס על הר’ קרליבך שהתערב. הר קרליבך אמר “כתוב בגמרא שהקב”ה שליש מזמנו מזווג זיווגים אני מנסה טיפ טיפה לעזור לו. מה עוד שהבת שלך והבחור מאד אוהבים אחד את השני, חבל שהם לא יתחתנו.
משהו בצורת דיבור של הרב קרליבך נגע באבא של הדיילת והוא התחיל לבכות, הוא אמר לו בהתרגשות: “אני רוצה לגלות לך סוד שלא גיליתי לאף אחד והייתי בטוח שגם לא אגלה אותו לעולם. אני ואשתי מוכרים כנוצרים אבל אנחנו לא, אנחנו ניצולי שואה, אבל בגלל מה שה’ עשה ליהודים בשואה אנחנו שונאים את היהדות. אנחנו מעמידים פני נוצרים וגם גידלנו את הילדים כנוצרים לכל דבר אבל לא התנצרנו באופן רשמי ועד היום הילדים שלנו לא יודעים את האמת”.
“אתה יהודי?! נו, זה מה שהאבא של החתן רוצה, יהודיה מבטן ומלידה. תספר לבת שלך את האמת והם יוכלו להתחתן” אחרי שכנועים רבים הסכים האבא של הדיילת לספר לבת שלו שהיא יהודיה ולאפשר לה להקים בית יהודי למרות שנאתו ליהדות.
סוף סוף נפתח הפתח, והרב קרליבך הצליח לשכנע את שתי המשפחות, ששתיהן ניצולי שואה שונאי יהדות, להפגש. הפגישה היתה במלון שבו התארח הרב קרליבך. ההורים משני הצדדים הגיעו ומה שקרה שמה אף אחד לא היה יכול לצפות. כשראה האבא של הכלה את האבא של החתן הוא צעק “הרשלה?!” והאבא של החתן שהיה המום הסתכל עליו חזרה וצעק “יענקלה?!” ושניהם נפלו אחד על השני.
כולם היו המומים, הערשלה ויענקלה, הנשים שלהם, הילדים משני הצדדים והרב קרליבך. ואז הגיע תורם להסביר ” למדנו ‘חברותא’ ביחד בישיבה לפני המלחמה והיינו חברים טובים. אתה יודע כמה חיפשתי אותך אחרי המלחמה? וחשבתי שאתה מת!” “ואתה יודע כמה אני חיפשתי אותך אחרי המלחמה וחשבתי שאתה מת?”
מהר מאד פרצו הזכרונות והדמעות והם פשוט ישבו ונזכרו ובכו ובכו. ואז נזכר האחד, אתה זוכר שקבענו שכשנגדל ויהיו לנו ילדים נחתן אותם אחד עם השני!! והנה זה קרה וכולם התחילו לבכות.
ברית שכרתו שני ילדים לחתן את הילדים שלהם ביחד הקב”ה דואג שתתקיים. הוא מציל אותם מהמלחמה, נותן לאחד בן ולשני בת, מביא אותם מקצה העולם ומפגיש ביניהם ולבסוף דואג להפגיש את שני ההורים ולקיים את ההבטחה!
זה סיפור השגחה. מה זה אומר סיפור השגחה? סיפור שרואים בו את ההשגחה של ה’. כתוב ” הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים” הקב”ה מוסתר, מסתיר את עצמו. עומד מאחורי הכותל ומציץ עלינו מבעד לחרכים. מה זה מציץ עלינו? מתגלה בקטנה. כמה שאדם רואה אותו יותר בכל דבר, יותר מודה לו, הוא יותר מתגלה אליו.
הרב קרליבך מספר שאחרי שהרבי מוורקא נפטר, הבן שלו הגיע לרבי מקאצק ואמר לו שאבא שלו לא נגלה לו מעולם האמת והוא דואג לו. הרבי מקאצק אמר לו, אני אותו דבר, לא הבנתי למה אבא שלך לא בא לבקר אותי, למה הוא לא נגלה לי בחלום או בחזיון. אז החלטתי שאם הוא לא בא לבקר אותי אני הולך אליו. עשיתי עליית נשמה. עליתי להיכלם של כל הצדיקים האחרונים: רבי עקיבא איגר, כל גדולי עולם, הש”ך, הב”ח, הט”ז, הבית יוסף, רש”י, הרמב”ם, הגאונים, אמוראים, תנאים – רבי עקיבא עד אברהם אבינו. וכולם אמרו לי “אה, ידידך ר’ איציקל, הוא היה כאן אבל המשיך בדרכו”.
שאלתי את מלאכי השרת “ראיתם את ידידי הקדוש והנפלא רבי יצחק מוורקא” והם ענו לי “דע לך שבשמים יש יער, ששם יש חושך בלי סוף, אם יש לך אומץ לבוא עד הסוף שם תמצא את ידידך”. הקאצקר עם כל האמונה והבטחון שיש לו עבר את כל היער ומאחוריו היה ים שבו הגלים עולים עד הרקיע וחוזרים, והיה להם קולות של בכי לא מהעולם, הגלים בכו. החבר שלי ר’ איציקל עמד שם והסתכל על הדמעות ואמר מנדלה אתה מכיר את הים הזה? הרבי מקאצק אמר לו “לא, מה זה המקום הזה?”
זה הים של דמעות ישראל…. ואני נשבעתי שאני לא הולך מכאן עד שהוא יקיים מה שהוא הבטיח – “ומחה ה’ אלקים דמעה מעל כל פנים”
____________
להצטרפות לוואטסאפ של השיעורים של הרבנית וקבלת לינק לשיעור המשוכתב: https://did.li/hlYaa
כניסה לזום👇 – ימי שני בשעה 21:00
https://did.li/7Sk6q
(סיסמה במידת הצורך 12345 )
השיעור לנשים בלבד 🤩
ואל תשכחו להזמין את החברות להצטרף!! 🙌
