בס”ד
למה נשארתי עם הצרות?
בנות יקרות, בחיים אנחנו עוברות הרבה תאריכים משמעותיים. תאריכים שאנחנו לומדים עליהם שהם סגוליים. עד עכשיו, השנה, עברנו את ראש השנה שבה נקבעים המשך החיים שלנו, הילדים שלנו, הפרנסה שלנו, ומה לא? עברנו את יום כיפור שאז אנחנו יכולים להתחדש לגמרי, למחוק לגמרי את כל הרשמים של העוונות ולהחתם לשנה אחרת לגמרי. עברנו את סוכות, שזה ‘זמן שמחתנו’, כמה שמחה תהיה לנו בשנה הזאת. שמחת תורה, הילולת רחל אמנו, חנוכה ‘זאת חנוכה’, כל הזמנים האלו של הישועות, של הסגולות ואת לפעמים מרגישה ששום דבר לא זז, הכל נשאר אותו דבר כמו שהיה.
שבוע שעבר למדנו על קריעת ים סוף. איך שכשנקרע ים סוף נקרעו כל מימות שבעולם. נבקעו כל הימים, כל האגמים, כל הנהרות והנחלים ואפילו מים שהיו בכוס נבקעו. והסברנו שהעניין היה שהמים הם מסמלים שני דברים הפוכים. מצד אחד, “אין מים אלא תורה”, המים מסמלים את התורה הקדושה, מצד שני המים הזידונים מסמלים את כל הצרות והיסורים שבאים על האדם, “כי באו מים עד נפש”, צרות שיכולות להטביע אותו ולחנוק אותו.
קריעת ים סוף ואיתו כל המימות שבעולם הכניסו כח בבריאה להנצל מכל הצרות. אל יאוש, יש תקווה להנצל מכל הצרות, הקב”ה הכניס את זה בילד אין בבריאה, והאפשרות הזאת מתעוררת ביתר שאת בזמן שקוראים על זה בפרשה. יש אפשרות להנצל מהצרות, לצאת מהם, להגיע ליבשה. אז איך זה שאחרי קריעת ים סוף עדיין נשארתי עם כל הצרות? איפה כל ההבטחות, איפה כל הסגולות, איפה כל הישועות? אני עדיין בבוץ עם אותם אנשים, אותם נסיונות, אותם קשיים, אותו תזרים בבנק, אותה תקיעות שאני לא מצליח להשתחרר ממנה, לא במישור האישי ולא במישור המקצועי, מה השתנה במצב שלי מלפני פרשת בשלח לאחרי?
בשביל להבין את זה בואו נדמיין רגע שיצא פרסום על כונס נכסים שמוכר דירות, בתים ושטחים במחירים מגוחכים, שיכולים לסדר למי שקונה אותם את החיים. בית שעולה 2-3 מיליון שקל נמכר במליון שקל. כמובן שכל אחד שרק קורא את זה מיד קופץ על זה. לוקח משכנתא, קונה אותו, משפץ אותו בקטנה מוכר אותו ב- 3 מיליון שקל, מחזיר את המשכנתא של המליון שלש מאות שח שהוא לקח על הבית והשיפוץ ונשאר עם מיליון שבע מאות ביד. חלום לא?
מה צריך כדי להגשים את החלום? לרכוש את הבית מהכונס נכסים. נניח שהמכירה מוגבלת לכמה שעות, ובזמן הזה של המכירה הבן אדם ישן. הולך לישון, עייף, מה לעשות, השם יסלח לו, הוא עייף. אז ה’ סלח לו אבל את העסקה הזאת הוא הפסיד. זה היה זמין לו, זה היה ביד שלו, אבל הוא הלך לישון, הוא לא עשה שום דבר, אז הוא גם לא הרוויח שום דבר.
צריך להבין שכל המועדים האלו, והסגולות האלו הם רק הזדמנויות. הזדמנה לידי האפשרות הזאת, אם אני לא אקח אותה, אם אני אלך לישון, אני אשאר עם כלום ביד. יכול להיות קריעת ים סוף, שירת הים, פורים, פסח, אם אני לא עושה צעד מהצד שלי, לא יקרה כלום. יעבור כל הלוח שנה, כל הזמנים הכי גבוהים ואני אשאר באותו בוץ. אם אני לא אתעורר מהשינה, לא יקרה כלום. תמיד חייבת להיות התעוררות הלב, תמיד צריך לפתוח את הלב לקב”ה. צריך להתחבר. זה לא קריינות שתעשה לנו את זה, נקריא איזה טקסט בקול.
נכון שלמילים יש כח. כשאנחנו עושים קידוש בליל שבת אנחנו קוראים טקסט, אנחנו מתחברים לקודש, אנחנו מורידים עלינו קדושה, אבל אם אין את הלב בפנים זה מאד מאד נמוך, זה בקושי פועל. אנחנו צריכות לחבר את הלב למה שאנחנו עושות. אין הורדת שפע בלי תפילה, צריך להתפלל, צריך לבקש אבל עם הלב, להכניס את הלב. אנחנו צריכות לזכור את זה. למדנו על הסגולה של שירת הים, השירה שישראל אמרו על הים כשהוא נבקע, למחול לאדם את כל העוונות ולפעול ישועות. הזוהר הקדוש אומר את זה, אבל מה הוא עוד אומר? שצריך לומר את זה בשמחה. מה זה אומר בשמחה? עם התעוררות הלב. השמחה באה עם הלב, זה לא שאת תקריאי איזה טקסט ותזכי לכל הישועות, לא על זה מדובר. אם הלב שלך יפתח ויתעורר באהבה לה’, בהודיה ושמחה על כל הטוב – אם מתוך זה תגידי שירה ושבח לה’ – זה ימשוך לך את כל הישועות.
אבל אם הלב לא התעורר, הוא רדום וישן, יקרע הים לידך ואת לא תעברי.
אז זה היה חשוב לי מאד להבהיר את הנקודה הזאת לגבי כל הסגולות שלמדנו על שבת שירה או על שאר המועדים שפרושים לאורך כל הלוח שנה היהודי, ב”ה. קראתי על אחד שעבר את כל מלחמת העולם הראשונה בתור חייל בשדה הקרב ועברו לידו אין סוף כדורים והפגזות והפצצות, מימין ומשמאל, מעל הראש ובין הרגליים ומה לא, וניצל מכולם כי היה צועק כל הזמן “שמע ישראל ד’ אלקינו ד’ אחד” וזה הציל אותו,ולא רק אותו אלא היה עוד חייל לידו, שבכלל לא היה יהודי, אבל הוא ראה איך כולם נופלים כמו זבובים ורק היהודי הזה ניצל מכל צרה אז הוא ביקש ממנו שילמד אותו מה לומר והוא לימד אותו ואותו גוי היה צועק את זה כל הזמן – וגם ניצל. מה קרה פה? הלב ההיה לגמרי פתוח לריבונו של עולם. לגמרי פתוח. בגלל זה זה עבד פעם אחרי פעם בנסים שלא יאמנו. בשביל שהסגולות יפעלו לנו אנחנו צריכים את פתיחת הלב. איך מגיעים לפתיחת הלב? זה כבר סיפור אחר. צריך להשקיע בזה זמן ומאמץ וכח, רק להבין שזה נחוץ.
עוד דבר שהיה חשוב לי להתייחס אליו זה שאלה שהיתה בסוף השיעור. למדנו על פרשת המן. הקב”ה ציוה את משה למלא צנצנת מן ולהניח אותה ליד ארון הקודש “משמרת לדורותיכם למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר” זיכרון לכל הדורות איזה לחם אכלו כל ישראל במדבר. למה זה כל כך חשוב? ולמה זה סגולה לפרנסה להגיד את פרשת המן? כתוב בשולחן ערוך (אורח חיים סי’ א’, ה’) “כדי שיאמין שכל מזונותיו באים לו בהשגחה”. אתה צריך הוכחה שהפרנסה באה משמים? בוא תראה את המן. ארבעים שנה במדבר ירד לכל ישראל מן בכמות שהיתה מספקת להם לאלפיים שנה.ומה זה המן הזה? מאכל של מלאכים. היה נספג באיברים, לא היה צריך להתפנות, כולו נספג באיברים. וכל טעם שרצו לטעום במן היו טועמים בו. רהמן שירד משמים בא ללמד אותנו שפרנסה באה משמים. את עיקר ההשתדלות אנחנו צריכות לתת מול שמים, כי שם נקבע הכל, וכאן בארץ אנחנו צריכות לעשות השתדלות כי ככה נגזר עלינו בחטא אדם הראשון, “בזיעת אפך תאכל לחם”.
לפני החטא כל השפע היה יורד בקלות לאדם ובלי הסתרה, היה ברור שהכל בא משמים. אחרי החטא התקלקלו צינורות השפע והשפע כבר לא יורד בקלות לבן אדם, “בזיעת אפך תאכל לחם”, צריך להתאמץ בשביל שהוא ירד. והמאמץ הזה מושך הסתרה כי אנחנו מתבלבלים לחשוב שהמאמצים שלנו וההשתדלות שלנו הם אלה שהמשיכו לנו את השפע, ש”כחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה”. התיקון של ההסתרה הזאת זה תיקון חטא אדם הראשון שיצר את ההסתרה. כשמגיעים להבנה ואמונה צרופה שמקור השפע הוא משמים ולא מההשתדלויות שלנו – זה מתקן את ההסתרה ומושך לנו שפע. על זה דיברנו בשבוע שעבר, והשאלה ששאלו אותי בסוף השיעור היתה – אז אולי אני צריכה לעשות פחות השתדלות, פשוט להיות באמונה שהכל בא משמים, להתרכז באמונה?
אני רוצה להתייחס לשאלה הזאת. רבינו בחיי, בעל ‘חובות הלבבות’, מסביר בשער הבטחון שיש שני סוגי שפע ופרנסה שבאים לנו. אחד שפע שהוא הכרחי לאדם לצורך הקיום שלו, זה האוכל שלו, הארבע קירות שלו, בגדים, המינימום שהוא צריך בשביל הקיום. והשפע השני זה כל מה שמעבר לזה, זה נקרא בחינת מותרות. זה יותר מהמינימום. על המינימום ההכרחי, אומר רבינו בחיי, צריך לעשות השתדלות. כל אחד ההשתדלות שמתאימה לו, מי שהוא עם ידיים יהיה כלבויניק מי שהוא עם שכל יהיה איש הייטק, מי שהוא אומן יהיה אומן. השפע שנגזר לך משמים ירד לעולם דרך הצינור של ההשתדלות “וברכתיך בכל מעשה ידיך”. אתה תעשה את ההשתלות ואני אשלח ברכה במה שאתה עושה לפי מה שנגזר לך.
ועל החלק של המותרות לא תעזור שום השתדלות פיזית בעולם הזה. מה שנגזר נגזר. אם זה נראה שמישהו הגיע לכסף בזכות הכישרון, תדעו שעל כל בעל כישרון יש עשרות אם לא מאות בעלי כישרון כמוהו, שהם לא התעשרו, לא התפרסמו. אם הכישרון והחכמה הם המביאים את העושר כל מי שיש לו עושר או כישרון צריך להתפסם או להתעשר. שלמה המלך כבר אמר “לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר”, בן אדם עלה? זה כי נרשמה לו גדולה. בראש השנה נגזר עליו שיעלה, לא כי הוא חכם או כישרוני. לא בגלל זה גזרו עליו. הפוך, יכול להיות שנתנו לו כישרון או חכמה או מה שלא יהיה כדי לקיים את הגזירה שנגזרה עליו של עושר. וזה לא רק משהו חד פעמי. נגזר עלי עושר אני אתעשר. בגזירה של עושר נגזר בדיוק באיזה יום ואיזו שעה יתחיל להתרומם לו המזל והוא יתעשר. כמו שביסורים או במחלות נגזר בדיוק באיזה יום ואיזה שעה הם יבואו על האדם ומתי יצאו. לכן כתוב “חולאים קשים ונאמנים”, מה זה נאמנים? נאמנים לשליחותם. הם נשלחו לאדם בשליחות כלשהי ביום וברגע מדויק לזמן קצוב ומדויק והם נאמנים בדיוק ליום ולשעה ולרגע שנקבע להם. ככה גם בפרנסה קבוע מדויק מתי אדם יתעשר, מתי יתרושש. יום, שעה, רגע – מדויק.
יותר מזה, כל שקל שיגיע לאדם או יצא ממנו, כל שקל נגזר על האדם. שום דבר לא קורה מעצמו, סתם. וההשתדלות של האדם להרבות לו כסף לא תעזור לו. מה שנקבע לו זה מה שהוא יקבל. ואם הוא ירוויח יותר ממה שנקבע לו הוא יאבד אותו בעניין רע. פתאום יהיה לו תיקונים ברכב, טיפולי שיניים, מיסים לעיריה, מיסים למדינה, חוב לבנק, טיפולים לילדים, אלף ואחד דברים שדרכם הכסף יכול לברוח לו מהידיים. זה לא יעזור לו שיגנוב, לא יעזור לו שירמה, הכסף שלא אמור להיות שלו לא יגיע אליו.
הדבר היחיד שיכול לעזור בחלק של הפרנסה שהוא מצד המותרות זה עניין של אמונה, כי העניין של האמונה והבטחון זה המנוף שמרים אותנו מעל הכל. איך אומר הגר”א “עיקר נתינת התורה לישראל הוא כדי שישימו בטחונם בה’, לפי שעיקר הכל הוא הביטחון השלם, והוא כלל המצוות”. עיקר כל התורה והמצוות שנתתי לכם זה כדי שתתחזקו באמונה וביטחון בי, כי אני מקור השפע. תאמינו בי מספיק חזק מיד יזרום לכם השפע.
אז איך אנחנו יודעים אם השתדלנו מספיק? החזון איש אומר “כשדופקים מסמר בקיר אפשר להמשיך לדפוק כל זמן שהוא לא מתעקם, ברגע שהוא מתעקם יודעים שצריך להחליף אותו ולקחת חדש. ככה עם פרנסה בן אדם יכול להשתדל בפרנסה עד שהוא בא לידי התעקמות”. כשהוא רואה שהוא צריך לעשות דרכים לא טובות, לא ישרות בשביל פרנסה שיפסיק. מה שמגיע לו יגיע לו בהיתר, אם נראה לו שרק באיסור הוא יכול להשיג את זה, זה מעצת היצר, זה הניסיון. ניסיון באמונה ובטחון.
יש סיפור על הבעל שם טוב שהוא היה צריך לצאת פעם לאיזה מסע ולא היה לו כלום להוצאות המסע, אפילו לשלם לעגלון שיסיע אותו לא היה לו, לא לדבר עכשיו על אכסניות לישון, לאכול וכל זה. אז הוא לקח איזה עגלון וסיכם אותו שישלם לו כשיגיעו. נסע איתו אחד התלמידים ובדרך, כשהם עצרו באיזו עיירה, הכירו שם את הבעל שם טוב, ומיד נתנו לו קוויטלאך. אתם יודעות מה זה קוויטלאך? זה פתקים עם השמות שלהם לברכה. אצל הצדיקים זה ידוע שהיה עניין שלם עם קריאת הקוויטלאך, כשהם היו מסתכלים בקוויטל הם היו יודעים הכל על האיש שרשום שם. אז כשהיו נותנים קוויטלאך לצדיק לברכה, היו נותנים לו גם כסף עם זה.
אתמול היינו בכנס ט”ו בשבט עם הרבי ,הרב שיינברגר, שליט”א. והרב דיבר בדיוק על זה הוא אמר שכל הרביים היו לוקחים פדיון נפש מהאנשים שבאו לבקש מהם ברכות וישועות. והחוזה מלובלין הסביר למה הם היו לוקחים פדיון נפש. אם הוא בא להשתדל על מישהו בשמים שישנו לו את הגזירות אז אומרים לו “מה אכפת לך ממנו?” אז הוא אומר “קיבלתי על זה כסף”, וככה הוא יכול להשתדל בעבור האדם הזה.
אז כשנתנו לבעל שם טוב קוויטלאך עם פדיונות היה לו כסף לשלם לעגלון וגם לאכסניה וגם לשאר המסע, אותו תלמיד שנסע איתו והיה מאד מודאג מזה שאין לו אף פרוטה למסע – נרגע. אבל רק לרגע, כי זמן קצר אחרי זה הגיע לבעש”ט אלמנה, שהיתה צריכה כסף לאיזה עניין והבעש” ט נתן לה את כל הכסף, כל מה שהוא קיבל בפדיונות.
אותו תלמיד שנסע איתו נלחץ, מה יהיה עכשיו? איך הבעש”ט ימשיך במסע? ואיך יהיה לו להוצאות הדרך ולעגלון ולאוכל ולכל מה שצריך. אמר לו הבעל שם טוב “כל זמן שהקב”ה קיים אין לך מה לדאוג”. יש הקב”ה? מה אתם דואג? היה מן אתמול, היה מן היום, יהיה גם מחר. תהיה באמונה, תהיה באמונה תהיה פרנסה.
יש סיפור על אברך שהחליט עם אשתו שהוא רוצה להקדיש את החיים שלו ללימוד תורה ופרנסה באה משמים. ההורים משני הצדדים תמכו בהם וגם ידידים שראו את המסירות נפש שלהם לתורה, ורצו חלק בתורה שלהם, גם היו תומכים בהם מדי פעם.בכל מקרה כשהתרבו הילדים בבית המכרים כבר התחילו להרים גבה. בכל זאת שבע נפשות בבית, זה לא הזמן לדאוג לפרנסה מסודרת? ראו שהם חיים בצמצום רב. אבל הם לא זזו מילימטר, האבא למד תורה והאמא גידלה את הילדים במסירות והמשפחה הלכה והתרחבה הפכו למשפחה בת עשרה ילדים. ואז ההורים התערבו והבהירו לבן שלהם שהוא לא יכול להזניח את המשפחה והוא חייב לדאוג לפרנסה שלהם. רק שהם ראו בדרך חיים הזאת של הלימוד מטרה מקודשת והיו בטוחים שהקב”ה יזמן להם כל צרכיהם. וכך נולדו הילד האחד עשרה והשתים עשרה והשלש עשרה. אז כבר כמעט פרץ סכסוך משפחתי, רק שכמה ימים אחרי הברית האברך קיבל מכתב מבית המשפט שהוא חייב להגיע לממש צוואה של איזה נפטר אנגלי כלשהו שלא היה לו שום קשר איתו. הוא ואשתו שידעו שאין להם שום קשר לבן אדם הזה שלחו מכתב חזרה לביהמ”ש שזה טעות. אבל הם קיבלו מכתב חוזר שאין כאן שום טעות ולפי החוק הוא מחויב להתייצב ביום פלוני לדיון.
הגיע לדיון ומסתבר שאותו נפטר, מיסטר קלאברי, היה עשיר בעל נכסים בשווי חצי מיליארד ליש”ט ולא היו לא ילדים, הוא הקדיש את הנכסים שלו למשפחה הגדולה ביותר בעיר, מי שיש לו הכי הרבה ילדים. “בדקנו במרשם התושבים”, אמר השופט “וראינו שהמשפחה שלך היא הגדולה ביותר במנצ’סטר. עד לפני שבועיים היתה בעיר משפחה נוספת בעלת שתים עשר ילדים אבל אחרי שנולד לכם הבן האחרון אתם המשפחה הכי גדולה ולכן אתם מקבלים את הירושה לפי החוק”
הם רצו לזכות בתורה, ובגלל שהם עשו מסירות נפש לתורה הם היו ראויים גם להתחזק בעיקר, שזה מידת הביטחון בה’. אז היה להם ניסיון של כמה שנים. ניסיון הוא מחזק, כי אתה צריך עוד פעם ועוד פעם לברר לעצמך את האמונה ולהחזק עוד פעם ועוד פעם ובסופו של דבר כשהם כבר קנו את מידת הביטחון, משמים גם נפתח להם השפע.
האמונה מורידה את השפע, כנראה בגלל זה תמיד לפני שיורד שפע יורד נסיון בכעס. כי כעס זה חוסר אמונה. מה זה ההיפך מאמונה באלקים? אמונה באלילים, עבודה זרה. כתוב שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. אם אתה כועס סימן ששכחת שיש בורא לעולם, שהוא שלח לך את הנסיון עכשיו. אתה לא באמונה. אתה לא באמונה – אין שפע. תתחזק באמונה – תעמוד בנסיון הכעס – ירד לך השפע. ככה זה עובד.
הפרשות האלו זה פרשות של הרבה חיזוק באמונה. בפרשת יתרו שהיא פרשת השבוע, אנחנו לומדות על מעמד הר סיני ומתן תורה. כשהתורה ניתנה לישראל הכל היה בניסים. לפני מתן תורה היו קול שופר שהיה הולך מסוף העולם ועד סופו. וכל המלכים וכל הגויים נאחזו רעדה, מה הולך פה? מה הולך לקרות? אולי עוד פעם מבול בא לעולם? מה קורה? אבל בזמן מתן תורה כתוב שציפור לא צייצה, עוף לא פרח, שור לא געה, הים לא רעש כל העולם היה שותק ומחריש והיה יוצא הקול ואומר
“אנכי ה’ אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים” וכל העולם כולו התמלא ריח של בשמים והקול היה מגיע להם מכל הכיוונים מצפון מדרום , ממצזרח ממערב מלמעלה מלמטה
דיבר שני “לא יהיה לה אלהים אחרים על פני” וכל העולם כולו התמלא ריח של בשמים.
וכששמעו ישראל את הדיבר יוצא במילת אנכי – פרחה נשמתם. זה שנאמר “נפשי יצאה בדברו” ובאה התורה ובקשה רחמים על ישראל, כל העולם כולו שמח בשבילי ובניך מתים? מיד חזרה נשמתם. זה שנאמר “תורת ה’ שמחה משיבת נפש”
____________________________________________________
להצטרפות לוואטסאפ של השיעורים של הרבנית וקבלת לינק לשיעור המשוכתב: https://did.li/hlYaa
כניסה לזום👇 – ימי שני בשעה 21:00
https://did.li/7Sk6q
(סיסמה במידת הצורך 12345)
השיעור לנשים בלבד 🤩
ואל תשכחו להזמין את החברות להצטרף!! 🙌
