אין מוצרים בסל הקניות.
‘היה לי הכל ולא היה לי כלום’, כך חתם את מכתבו האמרגן של הביטלס לפני שהתאבד.
בגיל שלשים וחמש, מיליונר ומצליח, שם קץ לחייו מחוסר משמעות לחיים.
כך הרגשתי גם אני. עד גיל עשרים ושש הספקתי לסיים צבא, ללמוד ראיית חשבון, לשכור דירה במרכז עם בן זוג ולמצוא עבודה באגף הקולנוע. להיות מסודרת, מה שנקרא, לקבל הכל מהחיים אבל להרגיש שהכל ריק מתוכן. הרגשתי כמו בסרט, מניעים אותי, מחליטים בשבילי, כאילו יש לי במאי, מפיק ואמרגן על החיים. כל תכתיבי החברה גורמים לי לעבוד בעבודה שאני לא רוצה, לחיות בסגנון חיים שאני לא רוצה, להיות מה שאני לא רוצה! למה בכלל לעבוד בשביל מה כל המאמץ הזה כל הזמן הרגע שעבר נגמר, הוא לא יחזור, ההנאה שהייתה לי מהמסעדה או מאיזה סרט או כל דבר שלא יהיה עברה, היא לא תחייה את הרגע הבא שלי, שוב אני נשארת ריקה ומשמימה, מתאמצת בשביל מה? לא ברור בשביל מה…
הרגשתי שאם אני לא מקבלת תשובות אין לי בשביל מה להמשיך במרוץ המטורף הזה. ההתחככות עם עולם הקולנוע הבהירה לי את השקר שבעולם הזה. לא אצל האנשים שאליהם נשואות עיני העולם אמצא את התשובה, לא אלו שהם מושא קנאה לכל כך הרבה אנשים. אינני מעוניינת במשהו צבוע, מאופר, מלובש ללא שום תוכן פנימי, נוצץ אבל לא זהב. לא, אני רוצה משהו אמיתי, שייתן את הטעם לריצה חסרת הטעם הזאת סביב השעון.
כמו רבים אחרים קיוויתי למצוא את התשובות במזרח. חתכתי מהכל, מהבית, מהעבודה, מהחבר, והחלטתי לנסוע לבד לחיפוש המשמעות הנכספת.
הודו, תאילנד, לאוס… והכסף נגמר. בלית ברירה החלטתי לחזור הביתה.
פרץ של כעס הציף אותי. כי לא מצאתי משמעות, לא קבלתי תשובות, הרגשתי שכל העולם הוא בלי משמעות ובלי טעם.
מתוך אקט של ייאוש התיישבתי לכתוב מכתב לקב”ה. לא שהייתי מאיזשהו רקע שבכלל ניתן להעלות על הדעת להפנות שאלות כלפי מעלה, אבל במצוקה שהרגשתי שלטו הדחפים, לא ההרגלים והשכל – אם אתה נמצא, תראה לי שאתה נמצא! ככה דרשתי.
והוא הראה לי.
המזוודות כבר בבטן המטוס, הכרטיס ביד ואני על כבש המטוס שמוביל אותי חזרה הביתה דרך הודו, ופתאום פרץ של בכי בלתי נשלט כובש אותי כליל ואני מרגישה שאני פשוט לא מסוגלת לעלות על המטוס. ‘תחזירו לי את המזוודות אני לא נוסעת להודו’. הנוסעים כבר במטוס, המזוודות ארוזות בתא המטען של המטוס, לכאורה, אין סיכוי שמישהו יקשיב לי, אבל כשמשמיים רוצים להביא אותך לאן שהוא – הכל מסתדר. הבכי ללא מעצורים שלי המס את לבם של אנשי הצוות והם טרחו להחזיר לי את המזוודות ואף את הכרטיס הסכימו להחזיר לי! אקט יוצא דופן ביותר. החלטתי שאני ממשיכה ליפן. איך? לאן? מה עושים שם? את כל זה לא ידעתי, אבל לכל זה ההשגחה כבר דאגה כי היה תהליך שהייתי צריכה לעבור שם, הרי דרשתי מהקב”ה שיראה לי שהוא נמצא. אבל אז לא ידעתי שזה השגחה. לדידי מישהו בדיוק הגיע מישראל ובדיוק היה צריך גם הוא לנסוע ליפן, והוא שמע את כל מה שעברתי ובאופן לא ברור החליט לדאוג לי לכל הסידורים וכל העניינים שצריך לסדר בשביל להתיישב ביפן, החל מכרטיס עד למקום לגור בו. מעולם לא ראיתי את הבן אדם הזה לפני כן ובכל זאת קבלתי, משום מה, את כל מה שקרה בטבעיות רבה. לאחר שסיים לדאוג לענייני ביפן השאיר בידי חבילת קלטות ואמר ‘את הולכת להיות לבד אבל המון דברים נפלאים הולכים לקרות לך’.
הדברים התגלו כמדויקים.
הדירה שלי הייתה ממוקמת באי שיקוקו, בתוך הטבע, בינות לנהר ולהרים. התפרנסתי ממכירת תכשיטים בבסטות. לבד, בלי אף מכרים, אף אחד, לא מכירה את האזור, הדבר היחיד שהיה לי שם זה הדיסקים. דיסקים של מישהו שאף פעם לא שמעתי עליו – הר’ יובל הכהן אשרוב. מה לי ולרבנים? מה לי ולנושאים כמו: בטחון ב-ה’, כוח הדיבור, שבת, סולם יעקב… נושאים שלפני זה בכלל לא היו מדברים אלי אבל אז, עם כל הכמיהה למשמעות בחיים, בלי כל המוסכמות הסוגרות של החברה מסביב, בלי אף אחד שיראה ויגיד ויבקר, וגם בלי שום דבר אחר לשמוע, יצא שהתחלתי לשמוע את הדיסקים. בהתחלה זה לא דבר אלי, אפילו נרתעתי, אבל משמיים שמו אותי במקום של טבע כל כך עצמתי, שפותח ממש את הלב. פתאום יש מקום בלב לשמוע את הדברים האלה בלי פחד, איכשהו, קליפות החומר והעולם הזה יורדות קמעא קמעא, והאמת העטופה בטבע מוצאת מקום גם בלבך. הבדידות הכריעה, ובאין דרך אחרת להעביר את הזמן הפנוי, המשכתי לשמוע את הדיסקים, לאט לאט קנו הדברים שביתה בליבי – כוח הדיבור, כוח המחשבה… החלטתי לבחון את הדברים. מה קורה כשאני מטהרת את המחשבה, כשאני מקדשת את הדיבור, התחלתי לקרוא תהילים מדי יום.
על שפת הנהר למילים יש עצמה אחרת…
תהילים הפכו הכוח שלי להניע דברים. אם רציתי לפתוח בסטה באיזשהו מקום אבל כמה מכוניות הפריעו לי, תהילים כבר פתרו את הבעיה – בעלי הרכב באו והוציאו אותו. הייתי צריכה אוכל, כסף, כל דבר, הייתי מקבלת את זה בצורה כלשהי, זימנתי אנשים דרך המחשבה – והם באו. התחלתי להרגיש את הסייעתא דשמייא בכל דבר. לדוגמא, בהירושימה הייתי צריכה פעם 100$ לנסיעות, פתחתי בסטה מתוך כוונה להרוויח את ה – 100$ האלו, אבל אף אחד לא קנה, פשוט יבש, החלטתי לסגור והתחלתי לקפל את הבסטה, תוך כדי הקיפול הגיע איזה יפני מחויט הסתכל עלי, הסתכל על הבסטה, הושיט לי 100$ והלך בלי לקנות כלום.
מקרים כאלו היו עניין של יום ביומו. ממקום של חוסר אמונה מוחלט התחלתי להרגיש את ה’ קרוב אלי, הייתי מדברת אליו כל הזמן וכך למרות שחייתי לבד לא הרגשתי לבד.
הדיסקים הפכו לסם, כשגמרתי סדרת דיסקים הייתי מתקשרת לארץ ומזמינה עוד סדרה. את מה שכבר שמעתי היית מחלקת, אנשים היו מספרים לי איך התחזקו.
כשהגעתי לשמוע דיסק על השבת, החלטתי לבחון גם את השבת. השבת הראשונה הייתה קשה בשבילי אבל לאט לאט התחלתי להגיע למצב שאני מחכה לשבת. הייתי נוסעת לבית חב”ד בקובו מרחק שש שעות נסיעה ברכבת! שתיים עשרה שעות נסיעה שעלו לי 200$ כל פעם, אבל לא הייתי מוותרת. הייתי מתפללת שם את כל התפילות ואוכלת את כל הסעודות, בלי להרגיש שאני מבזבזת יום עבודה אלא אני נותנת מזון וחיזוק לנפש שלי. גם הכסף שהוצאתי על השבת היה כאילו שמור לי, הרווחתי אותו במהלך השבוע ולא הרגשתי שחסר, שהפסדתי משהו. כשפעם אחת הייתה לי התלבטות כספית הראו לי משמיים שעל הוצאות שבת וחג לא עושים חשבונות. מה שילדים קטנים לומדים בחידר ובתלמוד תורה אני למדתי מהחיים, ההשגחה פשוט הראתה לי.
זה היה יום כיפור, אחרי ראש השנה ושבת בהם נסעתי לבית חב”ד התלבטתי אם לנסוע עוד פעם בשביל יום הכיפורים – שש שעות ברכבת הלוך, שש חזור, עוד 200$ לנסיעות חוץ מהשהות שם… האופציה השנייה הייתה להשיג סידורים ולחגוג את החג עם עוד מישהי ישראלית שהייתה בעיר. וכך עשיתי בסוף, ויתרתי על המניין, על הספר תורה, על השליח ציבור, על התפילה עם כלל ישראל וישבנו לבד להתפלל מהסידור. למחרת כשנסעתי לעבודה הייתה לי תאונה עם הרכב, ההוצאות של התאונה עלו על כל ההוצאות שהייתי צריכה להוציא אם הייתי נוסעת לקובו לעשות שם את יום הכיפורים. לא הייתי צריכה יותר מזה, המסר היה ברור.
אבל לא רק המסר הקטן הזה אלא גם המסר הכללי – הוא הראה לי שהוא קיים.
אחרי תשעה חדשים ביפן הבנתי שיש משמעות לחיים, של כל אחד בפרט ושל כל שלשלת האנושות ככלל. הבנתי שהאנושות צועדת לקראת תכלית מסוימת וכל אחד מאתנו מתקדם לקראת התכלית שלו, ולכן גם לכל פרט ופרט בחיים יש משמעות. יש משמעות וכוח עצום לדיבור שלנו, למחשבה שלנו, נוכחתי בדברים האלו בעליל, ראיתי את ההשגחה הסובבת אותנו בכל רגע ורגע ואת הכוח העצום של המחשבות והדיבורים שלנו וכמובן, כמובן, גם של המעשים. הייתי צריכה לעבור גלגולים כדי להיות מוכנה לראות את הדברים האלו, בארץ זה לא היה אפשרי, המניעות של החברה, של המוסכמות, של ההרגלים, של הסובבים היו מחסום גדול מדי. אבל בשביל זה סיבבה יד ההשגחה שאגיע ליפן. שם, לבד, בטבע, בלי יותר מדי מחסומים, יכולתי להיות פתוחה לראות את מה שנאמר לי בדיסקים – מה ששינה את כל החיים, ונתן משמעות להכל – לראות שהוא קיים!
אסתר אגאי –
זכתה בגדול במלוא מובן המילה,הזדהתי כי גם אני הרגשתי ריק בחיים ולא ידעתי שיש לחפש משהו או מישהו,אבל הוא בורא עולם,הוא עורר אותי באיזה עדינות שלא ניתן להסבר,רק צריך לחוש וכמובן שהרב יובל היקר היה אחד מהראשונים שרצתי לשמוע אותם ולהתחיל להתעורר מהמחלה שנקראת “חילוניות”,ברוך השם עד היום.
תודה לרב ולעוזרים וכמובן למי שהעלתה ספור מחייה.
נורית בראל גריידי –
ישר כח
בריינא שטרן –
מדהים ומרגש!
זה אכן נכון רחוק מכל האורות והנצנצים אפשר לזכות לגדול!
השיעורים של הרב זה הנכס הכי טוב שיכולתי לקבל מהבורא! זה מחיה ונותן אור לנשמה שאין כדוגמתא! כל החיים שלי השתנו לטובה בזכות הרב שליט”א!!
בהצלחה
דוד נתנאל –
מחזק מאוד
אין עוד מלבדו.
אני מאוד מזדהה עם הסיפור, גם אני התחלתי את מסע ההתחזקות וחזרה לאבא דרך טיול למזרח הרחוק.