בנות יקרות, מה הפרשה מספרת לי? הפרשה מתחילה ככה “ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אל-קים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא, כי אמר אל-קים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה, יסב אל-קים את העם דרך המדבר ים סוף” ( שמות יג’, יז’) . מה הפרשה אומרת לנו? שכשפרעה שלח את עם ישראל מארץ מצרים ה’ רצה להביא אותם לא”י, אז הדרך הקרובה ממצרים לא”י זה דרך עזה, דרך פלישתים, אבל הוא לא בחר את הדרך הזאת. למה? שמה העם יראה מלחמה ויתחרט ויחזור באותה דרך קצרה למצרים.
לכאורה מוזר, מה הבעיה? עשית להם כל כך הרבה ניסים, אתה לא יכול לחזק את הלב שלהם שלא יתנחמו ויחליטו לחזור? למעשה לא. למה לא? כי בלב של האדם הקב”ה לא נוגע. הקב”ה עושה ניסים, הופך את היאור לים, מוריד ברד של שלג ואש משמים, קורע את הים, מוריד את המן, אבל בלב של היהודי הוא לא נוגע, את הלב הקב”ה רוצה שניתן לו. האמונה שבלב זו העבודה שלנו וזו הבחירה ולכן הקב”ה לא נוגע בלב. כאן זה המערכה שלך, עבודת האמונה זו עבודת האדם. האם כשאתה רואה שיש מלחמה אתה מאמין שה’ יכול להושיע אותך? או שאתה רק סומך על “כחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה”? סומך על הכוחות שלך, על צה”ל, על צבא ארה”ב? מוציא את ה’ מהמשוואה? אם אתה מוציא את ה’ מהמשוואה וסומך רק על עצמך תדע שאתה עתיד להכשל, אתה עתיד ליפול במלחמה הזאת.
ואם אתה אומר “רבים הגויים האלה ממני איככה אורישם”? (דברים ו’, יז’) ואתה מכיר בזה שאין בל יכולת טבעית לנצח אותם, אז אל תירא כי אני ה’ יציל אותך מהם. זה מה שהיה בחנוכה. שנפלו רבים ביד מעטים, גיבורים ביד חלשים. קומץ אברכים ניצח אימפריה שלמה, שגייסה לצורך כך את שאר האומות שהיא שולטת עליהם. אתה בטוח ומאמין בה’? תראה נסים. אתה סומך על עצמך וחכמתך וממונך? זה נועד לכישלון.
בפרשה עמלק נלחם בישראל, ומשה וישראל בהוראת הקב”ה מחזירים מלחמה. מי זה עמלק? “ראשית גויים עמלק”, הראש והראשון לכל מערכת הס”א, “מלחמה לה’ בעמלק מדור דור”. למה? כי עמקל גימטריא ספק. עמלק תמיד נלחם באמונה של ישראל, וכל הספקות שיש לישראל באמונה, לכל אחד ואחד ובכל דור ודור, באים מכח עמלק. לכן המלחמה בעמלק צריכה להיות בדרך האמונה. מה אומרת התורה? “והיה כי ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק” (שמות יז’, יא’). חז”ל תהו על העניין הזה “וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?” (משנה ר”ה, ג’, ח’), אם זה הידיים של משה מנצחות את המלחמה אז שירים כל הזמן את הידיים למעלה, שלא יוריד אותן רגע. באמת כתוב שאהרן וחור החזיקו את הידיים שלו למעלה כל הזמן. אבל זה לא הספיק, אלא, מסבירה המשנה: “אלא לומר לך, כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשבמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים”.
משה הרים ידיו בתפילה, ומתי זה הועיל לישראל? בזמן שהיו מרימים את עיניהם לאביהם שבשמים, ומשעבדים את לבם אליו, ומאמינים שרק הוא עושה את הקרב, אז היתה להם סייעתא דשמיא והיו מנצחים. אבל ברגע שהם שכחו שבעצם ה’ נלחם להם והם ביד ה’, ועליו הם צריכים לבטוח – הם היו נופלים!
מה מעניין? מה שמעניין זה שבדיוק אתמול בלילה אמרתי לבעלי, תשמע, כל מה שאני עושה אני לא מרגישה ברכה, מרגישה כאילו אני מתייגעת לריק. שמה פול גז על ניוטרל. בסוף אני נשאר בניוטרל, לא זזה. והנה היום אני מסתכלת בפרשה וזו התשובה – ממי, אולי תשימי קצת פחות גז ויותר תפילה ואמונה בה’. הרי אם את שמה הרבה כח ואנרגיה, אם את מתייגעת בלי סוף, מה את מאמינה? את מאמינה שההשתדלות הזאת היא זאת שצריך בשביל לראות תוצאות. כלומר, ההשתדלות שלך, העשייה שלך, היא זאת שתביא את התוצאות. עזבי, שימי יותר כח בתפילה, יותר כח באמונה, שם תתני יותר גז, והשתדלות תעשי ברמה סבירה, זה המתכון להצלחה.
זה מה שהגמרא אומרת “אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר ברבי שמעון: הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהן אדר, שנאמר אדיר במרום ה'” (ביצה טו’, ב’). מה זאת אומרת? יש לי נכס דירה אני אטע בפנים עץ אדר? יש לי נכס רכב, אני אטע בפנים הדר כדי שיתקיים? מה הכוונה של הגמרא? אז הוא מסביר “שנאמר ‘אדיר במרום ה'”. אם אתה רוצה שיתקיימו הנכסים שלך, תכניס בהכרה שלך שהכל מהאדיר במרום, הכל מה’. זה הסגולה לפרנסה – להכניס את ה’ בכל הנכסים שלי, להבין שהם ממנו, והם בידיים שלו.
זה ככה בנכסים וזה ככה גם בנסיונות בחיים. כשיש לך צרה ואתה חושב ‘אוי, אין לי שום אפשרות לישועה, הכל סגור מכל הכיוונים, אין שום אפשרות להוושע’ אם אז אתה מרים עיניים לשמים ומשווע לה’ ובוטח ומאמין בה’ – זה הזמן הכי מסוגל לישועה! לכן במצרים, אם היו עוברים ממצרים לפלשת ורואים שהאויבים חזקים מהם, היו בורחים חזרה למצרים ולעולם לא נגאלים. כי לא היו מרימים עיניים לשמים.
בכלל, בפרשה הזאת, פרשת בשלח, אנחנו קוראים את פרשת המן. מה זה פרשת המן? כל הסיפור של ירידת המן וההוראות לעם ישראל איך ללקוט את המן זה נקרא פרשת המן. יש סגולה, מהרבי מרימינוב, רבי מנחם מנדל מרימינוב שהיה אחד מארבעת התלמידים הממשיכים של הרבי ר’ אלימלך מליז’נסק. הרבי ר’ אלימלך מליזנסק זי”ע הוריש הוריש את הכוחות שלו לארבעת התלמידים הממשיכים שלו אחרי שהוא נפטר.
לחוזה מלובלין הוא הוריש את כח הראיה הרוחנית שלו. והחוזה נודע כמו שרואה מסוף העולם ועד סופו, ראה הכל, מה קורה בכל העולמות, מה קרה לכל אדם, מה הוא עשה מאז שהוא נולד ובכל הגלגולים שלו וגם מה עתיד להיות איתו. זה היה כח הראיה שהרבי ר’ אלימלךהוריש לו. לרבי מאפטא, בעל ה’אוהב ישראל’ הוא הוריש את כח הדיבור. לרבי מקוזניץ הוריש את כח העבודה שבלב, והוא היה ידוע בתפילות שלו שהיו בהתלהבות ופועלות ישועות. ולרבי מרימינוב הוריש את הנשמה שבמח, והוא התמקד בזיכוך המחשבה.
אז הרבי מרימינוב, שהיה גדול הגדולים אמר שזו סגולה לפרנסה לומר את פרשת המן, שניים מקרא ואחד תרגום, ביום שלישי בשבוע של פרשת בשלח. זה לא סגולה שהוא המציא הגמרא, בירושלמי כבר אומרת שמי שאומר את פרשת המן בכל יום מזונותיו מצויים לו. אבל הוא מיקד את זה לפרשת בשלח, מתי שממילא אנחנו קוראים את פרשת המן. עכשיו מה העניין של סגולה לפרנסה כשאומרים את פרשת המן? זה בדיוק העניין שמפרשת המן אנחנו לומדים אמונה. מלא מלא חיזוק באמונה.
- חיזוק ראשון באמונה זה שהאוכל ירד מהשמים. מה זה רומז לנו? זה רומז לנו שהאוכל – הפרנסה מגיע משמים. כשההשגחה מוסתרת נראה לנו שזה אנחנו שמתייגעים ועובדים ומגדלים את האוכל או מתפרנסים וקונים אותו, אבל כשהיא גלויה אנחנו רואים את האמת שהמן יורד מהשמים.
- יש גזירה “בזיעת אפך תאכל לחם”. ברגע שאדם הראשון חטא, הוא גרם למיתה והסתר גדול, הסתר ההשגחה. ההסתר הזה גרר שיהיה חייב להשתדל עבור הפרנסה. כשההשגחה מגולה רואים שהמן יורד מהשמים, רואים שהפרנסה משמים, אבל אחרי החטא צריך לתקן את המקום שנפגם. ירדה הסתרה? לא רואים את ה’? אז צריך לגלות אותו דרך העיניים של האמונה. כלומר, צריך להשתדל לפרנסה לעשות את כל המאמצים אבל להאמין שזה לא “כחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה”, לא בזכות ההשתדלות זה הגיע אלא הקב”ה מוריד לי את העומר לגולגולת שהוא קבע לי, וההשתדלות מחוייבת בשביל התיקון של ההסתר. לכן מחייבים אותנו משמים להשתדל בשביל שדרך התיקון הזה של האמונה תובא הברכה.
- והשפע הזה הגיע עם ברכה. זה לא היה אגוזים למי שאין לו שיניים, אלא שפע שאפשר להנות ממנו. כשהיתה בצורת והלכו לחוני המעגל שיתפלל לגשמים והוא חג מעגל ונשבע שהוא לא יוצא ממנו עד שיורדים גשמים, אז ירדו גשמים קצת, הוא התפלל להרבה ירדו גשמים בכזה זעף שפחדו אולי זה עוד פעם מבול, ואז חוני התפלל ואמר ריבונו של עולם אתה יודע שבניך לא יכולים לעמוד לא ברוב טובה ולא במיעוט טובה, אלא צריך להיות בדיוק. וזה מה שהוא קיבל בסוף. המן לא סתם נזל מהשמים על החול של המדבר, כי אז הוא היה נמאס ומתקלקל אלא הוא בא עטוף בקופסה שעשויה מטל קפוא.
כל יום הקופסא הזאת היתה נמסה בצהריים וכל המן הנותר היה נמס ויורד בצורת נחלים למדבר. למחרת היו מקבלים שוב פעם קופסא עם בדיוק עומר מן לגולגולת. אף פעם לא קיבלו יותר מן שיוכלו לאחסן למחר. למה? ללמד אותם אמונה. אני רוצה שתתרגלו כל יום להרים אלי עיניים לשמים ולצפות ממני. למה? כדי שתתחזקו באמונה. אם תהיו חזקים באמונה אז תדעו שאני גם נותן פרנסה, וגם מוריש לכם את הארץ, וגם נותן חיים וגם שלום וגם ברכה וגם ילדים וגם הצלחה וגם כל דבר, על כל דבר תשאו אלי עיניים.
- והכתוב מדגיש – לכל נפש שיש איתכם באהל תלקטו עומר אחד. ומה כתוב? “וילקטו המרבה והממעיט וימודו בעומר, ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר? ומה רש”י מסביר? “יש שלקטו הרבה, ויש שלקטו מעט, וכשבאו לביתם מדדו בעומר איש איש מה שלקטו, ומצאו שהמרבה ללקוט לא העדיף על עומר לגולגולת אשר באהלו, והממעיט ללקוט לא מצא חסר מעומר לגולגולת, וזהו נס גדול שנעשה בו”. מה הנס? כמה שלקטת בסוף הגעת למידה שהמקום ציוה אותך מלכתחילה – עומר לגולגולת. כלומה הכמות שלקטת התרחבה או נחסרה בדיוק לפי מה שהיית אמור לקבל וללקוט.
- מה הרמז לנו? זה לא משנה כמה השתדלות נעשה בפרנסה, מה שכתוב לנו שנקבל, זה מה שנקבל. לא תעזור יותר השתדלות או פחות השתדלות. אז במדבר כשההשגחה היתה מגולה ראו את זה בעיניים. בימינו שההשגחה נסתרת צריך להאמין בזה. האמונה גם מושכת את הפרנסה וגם עוזרת לנו לעמוד בנסיונות שיש לנו בעניין הפרנסה. לא לרמות, לא לשקר בשביל להשיג יותר, זה לא יעזור לך, ממילא כמה שכתוב לך כמה תקבלי, אז אל תלכי נגד מצוות ה’, כדי להשיג יותר פרנסה, כי הוא זה שנותן את הפרנסה, את לא יכולה לעקוף אותו, לרמות או לגזול כדי להשיג יותר
- יש סגולה לפרנסה בגמרא ירושלמי להגיד את פרשת המן בכל יום, אומר הט”ז את הסיבה: “כדי שיאמין האדם שכל מזונותיו באים בהשגחה מלעילא”. הסגולה פה היא שפרשת המן אמורה לחזק את האמונה. מי שמוסיף השתדלות לא יהיה לו יותר מי שממעיט השתדלות לא יהיה לא פחות אלא הכל גזירה משמים, והמן, שזה בעצם הפרנסה, משמים. לכן אף אחד לא יכול להשיג את גבולך, כי אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלוא הנימה. אם אין למישהו רשות משמים להשיג את הגבול שלך, לא יעזור לו כלום, הוא לא יוכל לקחת ממך. ואם הוא לקח לך, סימן שמשמים נגזר עליך שיקחו לך. משמים גם יבואו בדין עם מי שלקח שלא כדין, אבל להצטער, להתרגז, להלחם, אין מה, כי זה הכל גזירת שמים.
- ויותר מזה, יש לימוד ענק ממה שהיה במן. משה רבינו אמר להם – אתם תקלטו עומר לגולגולת. זה היה מאכל מספיק לכל אחד. אבל היו כאלו שפחדו, מה יהיה מחר? מה נאכל מחר? הם רואים שיש נס, שלמליוני בני ישראל יורד מן משמים במדבר, עטוף בקופסת קרח, מגיע ישר לאוהל, אפשר לטעום בו כל טעם שרוצים, מגיע ערמות על ערמות, מכסה את כל המדבר עד המותניים, ולמרות כל הניסים הגלוליים האלו הם מחוסרי אמונה וחוששים – מה יהיה מחר? ולכן הם מתקמצנים ולא אוכלים את כל העומר, למה כי הם לא מספיק מאמינים שגם מחר יהיה להם.
מה קורה ממחרת? ממחרת יורד לכל אחד “איש כפי אכלו” כמו כמה שאכלת ביום הראשון כך תקבל עכשיו כל יום, ארבעים שנה. אם היה לך מספיק אמונה ביום הראשון במי שנתן לך את המן בניסים שהוא לא הביא אותך למדבר ועשה לך את כל הנסים בשביל יום אחרי זה להרוג אותך ברעב, ואכלת את כל העומר בלי חשש – אז כל יום תקבל את העומר הזה ואם לא היתה לך אמונה אז תאכל את הספיקות באמונה שלך כל הארבעים שנה.
- האמונה שלנו זה משהו קריטי בעניין של משיכת שפע הפרנסה ומשיכת כל שפע. והצמצום הזה שהיה למפקפקים באמונה היה בבחינת “את אשר יגורתי בא לי”. מאיפה בא הפחד? מחוסר אמונה. כי מה ההיפך מפחד? ביטחון. אמונה ובטחון. שלוות הבוטח זה גם הסימן וגם התוצאה של אמונה ובטחון. מי שיש לו אמונה ובטחון, אומר רבינו בחיי, יש לו שלווה בחיים, הוא רגוע כי הוא יודע שיש מי שמוריד מן על הבריות משמים ואין לו שום הגבלה בכמה מן להוריד ועל מי. הוא לא תלוי בסיבות. כלומר, אם האדם יש לו מקצוע או אין לו מקצוע, הוא צעיר או זקן, חכם או לא, כשרוני או לא, בריא או לא, עם קשרים או לא. כל הסיבות האלו לא מגבילות את הקב”ה. אז זה שלוות הבוטח, אני נתון בידיים של מי שיש בידו את כל היכולות, הוא לא מוגבל ע”י שום הגבלה, והוא אוהב את בריותיו. אם אני מפחד, אז אני מסלק את האמונה, ואז אין התיקון על ההסתר שנעשה בחטא אדם הראשון, ואז ההסתרה שולטת ומגיעים לי מקרים של הסתרה, ואז “את אשר יגורתי בא לי”
- ים סוף, שנקרע בפרשה, נקרע לגזרים הוא לא נקרע לשניים, אלא נקרע ל-12 שבילים, לכל שבט שביל. למה? אומר ה’שפת אמת’ שכדי להודיע שכל שבט כדאי לקרוע את הים בשבילו. ולא רק כל שבט כדאי לקרוע את הים בשבילו אלא כל אחד ואחד משיראל כדאי לקרוע את הים בשבילו. לכן כתוב בתהילים “אתה פוררת בעזר ים”, כלומר לכל אחד מישראל יש פירור בקריעת ים סוף הזאת.
- אז למה בכל זאת כל כך קשה הפרנסה? על זה פרשו המפרשים (האלשיך הקדוש) את “קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף” שיש הרבה עוונות שמקטרגים על הפרנסה והשפע של האדם, לכן זה קשה כקריעת ים סוף. כי גם בקריעת ים סוף היה ויכוח בפמליא של מעלה אם ראויים ישראל שיקרע להם הים וינצלו או לא.
- ומובא ב’שפתי צדיק’ (לפסח אות עו) “בשם הרבי ר’ בונם ז”ל, על מאמר חז”ל: ‘קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף’. אמר, מסתם התחכמו כמה עצות איך יוושעו, אך דרך זה – לקרוע להם את הים – לא עלה על דעתם, כי באמת היה יותר דרך הטבע להמית [את המצרים] ביבשה, כעין מחנה סנחריב, או לאיים עליהם כמו על מחנה ארם בימי אלישע הנביא, והיו חוזרין לאחוריהם, כן בפרנסה, אדם מחפש עצות שונות, ובסוף מכלכלו השי”ת בדרך חדש שלא עלה על דעתו,
- ואומר ר’ חיים מוולוזין שבזמן קריעת ים סוף אמר ה’ למשה “מה תצעק אלי – דבר אל בני ישראל ויסעו”. שאם הם יהיו בסוף האמונה והבטחון וילכו לתוך הים באמונה שלמה – הים יקרע בפניהם. אנחנו צריכות לדעת בכל מה שהוא ציווי מה’, אם אנחנו מוסרות נפש וקופצות למים כמו נחשון בן עמינדב שקפץ למים עד ש”הגיעו מים עד נפש” הוא עוד רגע טבע – אבל ברגע האחרון נבקע הים. ככה יבקע לכל מי שעושה מסירות נפש.
- השבת הזאת שתהיה נקראת ‘שבת שירה’, ואומר בעל חידושי הרי”ם שבשבת זו יש ביד היהודי היכולת להשתנות מהקצה אל הקצה. והחוזה מלובלין אומר שפעמיים בשנה מתעורר שוב הנס של קריעת ים סוף – בשביעי של פסח ובשבת שירה. וידוע שבקריעת ים סוף ‘נבקעו כל מימות שבעולם’. כל הנהרות, כל הימים, כל האגמים, אפילו מים שבכוס כתוב. מים מרמזים גם לתורה “אין מים אלא תורה” אבל גם ליסורים “כי באו מים עד נפש”. “זה כנגז זה עשה האלקים, יש מים של תורה ויש מים הזידונים. מים הזידונים זה הצרות, והסגולה להוושע מכל הצרות והיסורים שעוברים על האדם ולפעול ישועות היא בשבת זו כשאומרים שירת הים. אבל צריך להרבות תפילה על זה כמו שאומר הרשב”ם – שירבה בתפילה לקל חי ויזכה לפעול כל טוב. תפילות אומר ה’אמרי אמת’ זה שירות ותשבחות אוח”כ גם בקשות.
