פרשת ויחי
ברכת יעקב לשבטים וצום עשרה בטבת
בנות יקרות הפרשה השבוע מספרת על מותו של יעקב אבינו, בחיר האבות, ובכל זאת הפרשה נקראת ‘ויחי’. דווקא הפרשה שמדברת על מותו של יעקב נקראת ויחי. גם הפרשה בה מסופר על מותה של שרה נקראת חיי שרה דווקא. הצדיקים במותם נקראים חיים. אין להם אף פעם מוות. הרב עמר מפרש שבגלל שבמיתתם הם נדבקים מיד בחי החיים, לכן אין בהם מיתה, הם חיים.
יעקב אבינו נפרד מהעולם בברכה, הוא מברך את כל הבנים שלו, הוא מברך את שני הבנים של יוסף – מנשה ואפריים שהופכים להיות שני שבטים במקום יוסף. למה הוא הפך את הבנים של יוסף לשבטים זה בגלל מה שהוא למד מהתגלות ה’ אליו שאמורים להיות לו עוד שניים וכשראה שלא נולדו לו עוד שניים הבין שאלו בני יוסף. השאלה היא למה נגרע חלקו של יוסף? למה יוסף הצדיק, שעמד בנסיונות כאלו כבירים, שמעטים בדורות עמדו בהם, למה הוא לא הפך להיות שבט ורק הבנים שלו הפכו להיות שבטים במקומו?
לא יצא לנו כל כך להעמיק בנסיונות שיוסף הצדיק עמד בהם בבין אדם למקום ובבין אדם לחברו. בבין אדם למקום הוא עמד בנסיונות קדושה נוראיים. כשיוסף היה בן שבע עשרה הוא הוורד למצרים ונמכר לעבד לפוטיפר שר הטבחים של פרעה. יוסף היה הגבר היחיד במקרא שכתוב עליו שהיה יפה תואר ויפה מראה. כמו אמא שלו רחל, שהיתה יפת תואר ויפת מראה. גם יעקב אבינו כתוב עליו שהיה יפיו מעין יפיו של אדם הראשון, וגם כשהוא נפטר באו כל זקני מצריים לחלוק לו כבוד בקבורתו בגלל שהיה יפה עד יומו האחרון. אז תחשבו רגע מה זה היופי הזה של יוסף.
כשהוא הגיע לבית פוטיפר, אשתו של פוטיפר, זליכה, פשוט נשבתה בקסם יפיו בצורה עיוורת. גם היא עצמה היתה יפהפיה והיא חמדה אותו בכל ליבה\ ועשתה כל מה שהיא יכלה כדי להשיג אותו. הגמרא אומרת ‘בגדים שלבשה לו בוקר לא לבשה לו ערב. היתה מחליפה שלש פעמים ביום בגדים כדי שיסתכל עליה אבל הוא – שמירת העיניים. לא הרים את העיניים אליה. היתה מדברת איתו כל יום, כל יום מנסה לפתות אותו, אבל הוא מוריד את העיניים למטה, לא מסתכל אליה. היתה מאיימת עליו שתאסור אותו, אמר לה “ה’ מתיר אסורים”,
עד שהיא קשרה לו על הצוואר קולר שמחובר אליו שיפוד מחודד, שאם יוסף יוריד את הראש השיפוד הזה נכנס לו ישר בגרון, הורג אותו. אנוס לגמרי, לא? הוא יכול למות! בכל זאת, לא הסתכל עליה, הוריד את את העיניים והיה בורח ממנה. עד שהיא נפלה בחולי כבד מרוב התאווה שלה אליו. ואז באו כל נשות מצריים העשירות לבקר אותה ושאלו אותה למה היא ככה חולה ורזה אפילו שהיא אשתו של שר מכובד וגדול ולא חסר לה כלום ממה שהיא רוצה. ואז היא ענתה להן שהיום היא תראה להם למה היא ככה חולה. היא הזמינה אותן למשתה, הושיבה אותן, ונתנה לכל אחת מהן אתרוגים וסכין וביקשה מהן לקלף את הקליפה של האתרוגים, באותו זמן היא קראה ליוסף ומהרגע שהוא הגיע הן לא יכלו להוריד ממנו את העיניים, והיו ממשיכות לקלף את האתרוגים בלי להוריד ממנו את העיניים. והן נחתכו, כל הידיים שלהן והאתרוגים התמלאו דם והן לא הרגישו בכלל, מרוב שהיו מרוכזות ביופי העצום שלו.
אז זליכה אמרה להן, תראו מה קרה לכן משעה קלה שאתן רואות אותו, תחשבו מה קורה לי כל יום ויום שאני רואה אותו, ומנסה לפתות אותו, והוא לא מסתכל עלי ובורח ממני. אז הן נתנו לה עצה שביום החג הקרבן שלהם לעבודה זרה, כשכולם הולכים להקריב לעבודה זרה היא תעשה את עצמה חולה ותשאר איתו לבד בבית ואז תבצע את זממה. וזה מה שהיא עשתה, ביום הזה היא התיפיפה עוד יותר והלכה אליו, ואמרה לו ישירות “שכבה עמי”, אני מזכירה לכן שהוא היה אז בחור צעיר בשיא אונו ויצריו ובכל זאת הוא אומר לה “איך אעשה הרעה הזאת וחטאתי לאלקים”. אבל היא לא מוכנה לשמוע היא תופסת אותו, והוא כמעט התפתה, בעיקר בגלל ששניהם ידעו לראות בכוכבים שהוא אמור להיות איתה ויצא מהם זרע, שזה מוכרח שיהיה.
הוא הגיע איתה לחדר שלה, הגיע עד למיטה שלה, ואז נראתה לו דמות דיוקן אביו, שאמר לו עתידים האחים שלך להיות רשומים על אבני החושן, אתה רוצה שרק השם שלך יהיה חסר? וזה נתן ליוסף את הכח לעמוד בנסיון, “וינס מן החדר ויצא החוצה”. ברח משם. עמד בנסיון הכביר, עמד בשנה של נסיונות בלתי פוסקים יום יום ובנסיון הגדול מכולם כשהיה איתה לבד בבית, בחדר שלה, והיצר בוער כתנור. אתן מבינות למה חז”ל גזרו על איסור יחוד? מה זה איסור יחוד? איסור להתיחד לבד עם גבר שהוא לא בעלך או מהמשפחה הקרובה בחלל סגור. זו הסיבה, כי היצר מאד מאד מפתה, מאד. אז מה אנחנו עושים עם היצר? אנחנו יכולים בכלל ליצר? אנחנו חלשי חלשים, לא עומדים בנסיונות, לא בבזיונות, לא בשום דבר. מה כן אנחנו עושים? בורחים מהזירה. לא מתקרבים לזירה שיכולה ליצור סיטואציה של נסיון. לא נכנסים ל’יחוד’ עם גבר. למה? כי גם אם עומדים בשלש מאות חמישים ושש נסיונות, כמניין ימות השנה, ביום המיוחד, בזמן המיוחד, מגיע הנסיון שאנחנו לא יכולים לעמוד בו. אז בגלל זה מראש אנחנו לא נכנסים לא לידי נסיון ולא לידי ביזיון.
ההמשך ידוע אשת פוטיפר עשתה דרמה גדולה כאילו יוסף ניסה לאנוס אותה והכניסו אותו לכלא. דרך אגב הילקוט שמעוני אומר שגם לשם אשת פוטיפר היתה מגיעה ומנסה לפתות אותו. אז כנסיון הקדושה הלא יאומן הזה יוסף עמד ובגלל זה הוא נקרא צדיק. אז למה הצדיק הזה לא זכה שיהיה שבט על שמו? לא ראינו ששאר השבטים עמדו בכאלה נסיונות ובכל זאת הם זכו להיות שבטים!
אלא אומרים שיוסף היה בחינת יוסף. ולכן כתוב “אלו תולדות יעקב יוסף” לרמוז על העניין הזה. אם מי יעקב רצה להתחתן? עם רחל. היא היתה העיקר, עקרת הבית – עיקר הבית. מי נולד לה ממנו? יוסף. הוא היה העיקר בשבילו וכותבים שהוא היה ממש בחינתו. לכן הוא לא הפך להיות שבט, כי האבות הם בחינת השורשים לשבטים. ויוסף היתה בו בחינת יעקב, לכן הוא חלם שכל השבטים משתחווים לו, וזה מה שהיה בפועל אח”כ שהוא מלך עליהם כי הוא היה בבחינת יעקב, שורש להם. מי שכן הפכו לשבטים זה שני הבנים שלו מנשה ואפריים. וצריך להבין שכל ברכה שמגיעה לבנים, ברוחני היא משתלשלת דרך ההורים. לכן אנחנו מחויבים גם בכיבוד אב ואם, כי הם הצינור לכל הברכה שלנו בעולם הזה. אם אנחנו לא מכבדים את ההורים הצינור שלנו נסתם. אז כל ברכה שמגיעה לבנים יורדת ומשתלשלת לעולם דרך ההורים. אם הבנים זוכים להיות שבטים אז ההורים בטח מתעלים מזה.
מה ברך יעקב את מנשה ואפרים? “בך יברך ישראל לאמר ישימך אלקים כאפרים וכמנשה”. יש לנו ברכה גדולה מזה? אם ישראל ירצו לברך אחד את השני או את הילדים שלהם מה הברכה הכי גדולה שהם יוכלו לברך אותם? ישימך אלקים כאפרים וכמנשה. מרוב שהם יהיו מבורכים ומוצלחים כולם ירצו שהילדים שלהם יהיו כמוהם. זו ברכה שכוללת את כל הברכות.
לעומת הסבלנות הגדולה שהיתה ליוסף הן בנסיון שלו עם אשת פוטיפר והן בנסיון שלו עם האחים, שנדבר על זה יותר מאוחר, ראובן מיהר לעשות מעשה שבגללו הוא הפסיד את הבכורה שלו ויוסף הוא שקיבל פי שנים נחלה בארץ במקומו. הוא קיבל נחלה למנשה ונחלה לאפרים. הוא גם הפסיד את הכהונה, שהבתחלה הבכורות היו בתפקיד הכהנים והפסיד את המלוכה,.
מה ראובן עשה? ליעקב אבינו היו שתי נשים, רחל ולאה, ושתי שפחות זלפה ובלהה. זלפה היתה השפחה של לאה ובלהה היתה השפחה של רחל. כל הארבע האלו היו האמהות של השבטים, אבל רק רחל ולאה נקראות אמהות, “אין אבות אלא שלשה ואין אמהות אלא ארבע”. לכל אחרת מהארבע היה אוהל נפרד משלה שבו היתה מגדלת את הילדים שלה. המיטה של יעקב אבינו היתה באהל של רחל. שם הוא היה ישן באופן קבוע. כשפטרה רחל לקח יעקב את המיטה שלו והעביר אותה לאהל של השפחה של רחל – בלהה. ואת זה ראובן לא יכול לסבול. הוא אמר, לא מספיק שרחל היתה ‘צרה’ לאמא שלי, עכשיו גם השפחה תהיה צרה לאמא שלי? צרה זו אשה נוספת לאותו בעל. כשיש לבעל עוד אשה זה צרה בשביל אשתו. אז ראובן אמר לא מספיק שלאה היתה תמיד SECOND BEST בגלל רחל, עכשיו היא צריכה להתחרות גם עם בלהה?! השפחה של רחל. אז הוא לקח את המיטה של אבא שלו יעקב ושם אותה באוהל של אמא שלו – לאה.
על זה יעקב כעס, מה אתה מתערב?! “פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה”. אתה נחפזת להתערב, כמו שהמים נחפזים לזרום במורד ככה אתה נחפזת לבצע את רצונך. אני, כל מה שאני עושה, אני עושה מפי השכינה, אני מכוון כוונות עליונות. מה אתה בא ומתערב לאבא שלך ומחליט בשבילו איפה הוא יישן ועם מי? מתערב במשכב שלו. זה נחשב לך שחיללת את יצועי. מה המידה של המלך? הגבורה. איזהו הגיבור? שכובש את יצרו. הוא גיבור לכבוש את עצמו ולמלוך על עצמו ורצונותיו ובגלל זה הוא יכול למלוך גם על אחרים, כמו יוסף.
אבל ראובן לא התגבר בגלל זה הוא הפסיד. היה יכול להיות בחיר האחרים, להיות מלך עליהם, בכור עליהם וכהן להם ואת כל זה הפסיד. מה היה חסר לו? מידת הסבלנות. מידת הסבלנות זה מידת האמונה. אם אני מאמין שכל מה שקורה הוא משמים והוא לטובתי, יש לי סבלנות, אם אני לא מאמין ככה, אין לי סבלנות. אין לי את היכולת לסבול. מה זה סבל? מי שהוא סוחב משאות על הגב. בן אדם שהוא מוכן לסבול את המשאות שעל הגב שלו בנחת, סימן שהוא מאמין, הוא מאמין שהכל משמים, הוא מאמין שהכל לטובה, הוא מאמין שה’ עשה, עושה ויעשה לכל המעשים. הוא בן אדם מאמין. אם אתה לא מוכן לסבול, אתה בועט ביסורים, סימן שאתה לא מאמין שה’ שלח לך אותם במיוחד בשבילך, לתיקון שלך, ואז אתה מפסיד הכל. זה מה שלימד אותנו יעקב.
סבלנות זה הכרחי בחיים, מזה מלוכה, מזה הברכה. ולכן הוא ברך את יששכר: “יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם.וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד”. מה הוא אומר? יששכר הבין שהמנוחה הטובה זה מנוחת חיי העולם הבא ולזה לא תגיע כי אם ביגיעת התורה, לכן הטה שכמו לסבול את עול התורה. גדולי התורה והסנהדרין היו משבט יששכר כי הוא הבין שבשביל להגיע למנוחה ולנחלה אתה צריך להטות שכם לסבול, להתייגע בעול התורה, לקבל בסבלנות את כל הדברים שקורים לך.
הרב בידרמן מביא סיפור על רבי יצחק מוורקי. רבי יצחק מוורקי היה אחד מגדולי החסידות, הוא היה תלמיד של החוזה מלובלין, והיתה לו עשירות כי הוא התחתן עם בת של נגיד גדול. ובאחת הפעמים שהוא בא ללובלין, לרבה, החוזה אמר לו שאם יציעו לו להיות ‘מלמד’, כלומר, רב שמלמד ילדים קטנים, באחד הכפרים או העיירות – שיקבל את ההצעה. זה היה מאד מוזר, כי לא היה חסר לו כסף והיה לו זמן לשקוע בעמלה של תורה בלי לטרוח על הפרנסה, אבל עם הצדיק לא מתווכחים, הוא שמע מה שהרב שלו אמר וקיבל על עצמו. באותו זמן הגיע אל החוזה יהודי מכפר מרוחק ובכה לחוזה שהוא גר בכפר מרוחק ואין מי שילמד את הילדים שלו תורה והוא לא יודע מה לעשות. החוזה אמר לו, תראה בבית מדרש יושב אברך בשם יצחק, לך אליו ותגיד לו ששלחתי אותך לקחת אותו להיות ‘מלמד’ לבנים שלך. ותשלם לו ארבעים זלוטי בשביל החצי שנה הקרובה.
טוב, כמו שאתן מבינות כבר, רבי יצחק, כמה שלא היו חסרים לו הארבעים זלוטי, וכמה שהוא היה צריך להפרד מהמשפחה שלו עכשיו לחצי שנה וללכת לעסוק במשהו שזר לו שגם גוזל לו את זמן הלימוד, כמובן לא התווכח עם הרב שלו אלא התבטל באמונת חכמים והלך עם אותו יהודי לכפר שלו להיות מלמד של הבנים שלו. כשהוא הגיע לכפר הוא שלח מכתב למשפחה שהוא חצי שנה לא יחזור הביתה כי הרבי שלח אותו להיות ‘מלמד’ באיזה כפר נידח. כמה הוא השתומם לקבל מכתב חזרה מהמשפחה שטוב עשה כי אנשי הצבא הצרפתיים נכנסו לעיר ובזזו את כל העיר כולל את כל הנכסים של חמיו והוא נשאר ריק מכל עני ואביון והגיע הקץ לימי השפע.
באותו כפר היה בקושי מניין יהודים לתפילה, ובאחד הימים פרצה מריבה בין שניים מהמתפללים. אחד מהם ביזה את השני ברבים ואותו אחד הבטיח שרגליו לא ידרכו יותר בבית הכנסת. אם רגליו לא ידרכו יותר בבית הכנסת זה אומר שאין להם יותר מנין לתפילה. בא אחד מהמתפללים ואמר לאותו אחד שביישו אותו ברבים: תשמע, אם תקבל ב’סבלנות’ ובאהבה את כל מה שבא עליך- תהיה מובטח לחיים גם של כבוד, שחיללו לך וגם של עושר. כמו שכתוב בפרשה “וירא את המנוחה כי טוב והארץ כי נעמה – ויט שכמו לסבול” אם אתה רוצה מנוחת הנפש מהארץ הנעימה, חיי מותרות ומהכבוד – תהיה סבלן, תקבל בסבלנות את כל מה שבא עליך.
אחרי חצי שנה הרבי מוורקי חזר לרבי מלובלין לראות איך הוא אמור להמשיך הלאה, להמשיך להיות מלמד, לחזור לבית שלו, מה התכנית. והרבי שאל אותו, נו, למדת משהו בזמן שהיית בכפר? ורבי יצחק ענה לו שכל תושבי הכפר הם בורים ועמי ארצות אין מה ללמוד מהם, אבל פעם אחת היתה שם מריבה בכפר וסיפר לו את כל הסיפור ומה שאמר אחד מבני הכפר לאותו אחד שהתבזה. אמר לו החוזה – את זה מה שרציתי לשמוע ממך.
ואז הוא הורה לו שהוא יכול לחזור לכפר. ורבי יצחק שהפך אחר כך להיות ראש חסידות וורקי ייסד את החסידות על יסוד הסבלנות. לקבל הכל באמונה ולשאת בסבלנות את הנסיונות שבאים עלינו ומתוך הסבלנות הזאת יגיעו לנו החיים הטובים בעולם הזה ובעולם הבא. מה שראובן איבד ויששכר הרויח.
שמעון ולוי גם כמו ראובן לא יכלו לכלוא את הכעס והאש שלהם, לא יכלו לשאת את הנסיונות בסבלנות, ועל זה יעקב מוכיח אותם קשות. “שִׁמְע֥וֹן וְלֵוִ֖י אַחִ֑ים כְּלֵ֥י חָמָ֖ס מְכֵרֹתֵיהֶֽם”. מכרתיהם זה כלי זין. והוא אומר להם הכלי זין שלכם הם גזולים, הם כלי חמס, חמסתם אותם מעשו הרשע. כי האומנות של רצח והרג זה האומנות שלו, מה לקחתם את האומנות הזאת ממנו?
“בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר“. איש הכוונה הרבה אנשים, אלו שכם ואנשי עירו שהרגו אותם. ושור זה תמיד יוסף, האם אלו שאמרו “ויאמרו איש אל אחיו… ועתה לכו ונהרגהו” (בראשית לז יט)
ב”סודם אל תבוא נפשי” מה זה בסודם? – מעשה זמרי, נשיא שבט שמעון שבא על המדיינית בת מלך צור בתמיכת כל השבט שלי – אני לא קשור לזה, הנפש שלי שתשאר נקיה מזה.
“ובקהלם אל תחד כבודי” – קרח שהקהיל את העדה נגד משה – ששמי לא יתייחד עליו. והתפילה שלו התקבלה שכתוב “קרח בן יצהר בן קהת בן לוי”, ולא נאמר “בן יעקב”. והוא מוסיף ואומר “ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל”. התוצאה של המחלוקת והשנאה וחוסר אמונה זה פירוד, הם נחלקים מנחלתם נפרדים בבית אבותם, זה לדורות. כל דבר יש לו משמעות לא רק לעכשיו אלא גם לדורות שלנו.
את יהודה לעומת זאת הוא מברך “יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ…. לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שילה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים”. ליהודה הוא נותן מלכות, לאורך כל הדורות עד ביאת גואל צדק שגם הוא היה מחלציו. למה? כי הוא התגבר, הוא עמד בנסיון של בן אדם לחברו. כל הסיפור עם תמר.
בנות יקרות אנחנו ערב י’ בטבת מחר צום. מה קרה בי’ טבת? התחיל המצור על ירושלים. אומר החתם סופר שבאותו יום שנבוכדנצר הגיע עם חילותיו לחומות ירושלים והתחיל את המצור, באותו יום בבוקר התכנסה פמליא של מעלה ודנה האם יחרב בית המקדש או לא. למרות שכבר נכתב ונחתם בראש השנה, בכל זאת לפני הדבר הנורא הזה התכנסו שוב, לבדוק שוב אולי יש איזה זכות לעם ישראל שיכולה למנוע את החורבן.
הוא נחתם לחורבן, למה? שנאת חינם. אין מי שמתגבר כמו יהודה שסבל את הבושה שלו רק להציל את תמר. יהודה היה אב בית דין, באותו יום שקרה כל הסיפור עם תמר אתן יודעות מי היה בבית דין שלו? סבא שלו יצחק, אבא שלו יעקב, כל האחים שלו, חוץ משאר חברי הבית דין והאנשים מהסביבה. הוא יודע שאם הוא מודה שתמר הרה ממנו, הוא מתבזה מול אבא וסבא שלו, האחים שלו ואח”כ הוא יהיה בפה של כל האנשים לדורות. כלומר, הוא מתבזה לפני כל העולם. מעכשיו הילדים ברחוב מצביעים עליו באצבע וצוחקים עליו, כולם מתלחששים מאחורי הגב על האב בית דין שהיה עם הכלה שלו. בושות שאין לתאר. אבל הוא סובל את הכל, להציל את תמר והוולדים. ותמר מוכנה לצאת להשרף ולא להצביע עליו באצבע ולהגיד – זה ממנו. להשרף בשביל לא לבייש!! מבטיחה לכם שאם היה לנו דבר כזה היום בוודאי שהיה בית המקדש נבנה.
מה אומר החתם סופר? שכל שנה הדבר הזה קורה עוד פעם. כל שנה מתכנסת הפמליא של מעלה ודנה האם בית המקדש ישאר בחורבנו או הגיע הזמן שיבנה. כל שנה בתאריך הזה מונים ושוקלים את הזכויות שלנו לראות האם אולי בכל זאת אפשר כבר לבנות את בית המקדש או שישאר וימשיך חורבן הבית, וחורבן הבתים הקטנים של האנשים. אם יש עוד תמר כזאת, עוד יהודה, עוד יוסף שמחל לאחים שלו על כל העוול הנורא שעשו לו, על זה שניסו להרוג אותו, על שהשליכו אותו לבור מלא נחשים ועקרבים, שקרעו אותו מבית אבא, על 14 שנות יסורים במצרים ובהמשך כל חייו עם יעקב שלא התייחד עם יעקב אביו אהובו כדי שלא ישאל אותו מה קרה שם, ויאלץ לספר לו. הוא מחל על הכל.
מה אנחנו הקטנות יכולות לעשות? אנחנו לא יוסף, לא רחל אמא שלו, לא יהודה או תמר או יששכר, אבל תדעו לכן בנות שלמדנו מחנוכה שהנרות הקטנים מאירים את החושך הכי גדול. הנרות הקטנים מהללים את הנסים שהקב”ה עשה עמנו. והנרות הקטנים יכולים לעשות את זה רק בחושך, כי “שרגא בטיהרא מאי מהנה ליה”? כלומר, נר שדולק בצהרים, מה הוא מועיל? כשיבוא ויזרח אורו של משיח ואור הגאולה יפציע בעולם, מה יחשבו הנרות הקטנים? כמו שהנר בצהריים לא נראה בכלל, ככה הנרות הקטנים לעומת אור הצדיקים שיקומו בזמן תחיית המתים. אבל עכשיו, דווקא עכשיו, בזמן של החושך, של הגלות, של הנסיונות, של ההסתרה, דווקא בזמן הזה יש משמעות לכל נר קטן.
כל נר קטן מסלק הרבה מן החושך ומעיד ומספר על הנסים והנפלאות של הקב”ה. זה אנחנו הנרות הקטנים שיכולות להאיר את האפילה הכי גדולה בקבלות שלנו. במה שאנחנו מקבלות על עצמנו להוסיף ב’בין אדם לחברו’. במה שאנחנו מקבלות על עצמנו למחול למי שהכעיס והקניט וחטא כנגדנו. הכל מידה כנגד מידה, נמחול – ימחלו לנו. ימחלו לאבות שלנו, ימחלו לבנים שלנו. אנחנו קשורות בשרשרת לכל הדורות שמעלינו ושאחרינו. ובפרט בדור הזה, דור עקבתא דמשיחא, שכל הנשמות מתחננות לתיקון, כל אחת מאיתנו תלויות בה הרבה נשמות של הדורות הקודמים. הרבה נשמות שאנחנו מתקנות בכל דבר טוב שאנחנו עושות, בכל קבלה שאנחנו מקבלות על עצמנו.
צריך לקחת דף ועט ולעשות רשימה של כל אלו שאנחנו כועסות ומקפידות עליהן, לא משנה על מה – לרשום. אלו שאנחנו מסוגלות למחול להם – לרשום מחלתי ולהגיד בפה “ריבונו של עולם אני מוחלת לפלוני/ת שעשה לי כך וכך, יהי”ר שתמחל לכל עם ישראל ולי בכללם, ותבנה לנו את בית מקדשנו.
ככה אחד אחד, אחד אחד להוריד מהרשימה ולהגיד בפה. אלה שאנחנו לא מסוגלות למחול להם, אם בגלל שהם עדיין עושים את זה, אם בגלל שהפגיעה גדולה מדי – למצוא איזה כף זכות. משהו שממתק את זה קצת. זה ה’ שלח אותו, זה לא הוא. יש לי שמץ מינהו בגלל זה קיבלתי את זה. לחפש למצוא איזה משהו טוב שמה, משהו קטן של כף זכות. למתק את זה לרגע, זה יחבר אותנו להיכל הזכות, היכל גדול בשמים, ומי יודע אם זה לא יכריע את הכף זכות בשמים.
ואם לא הספקת לעשות את זה חס ושלום ב – י’ טבת, לקבל על עצמך לעשות את זה. וה’ הטוב יראה את המאמצים שלנו ויכריע אותנו לכף זכות, אמן.
_______________________
להצטרפות לוואטסאפ של השיעורים של הרבנית וקבלת לינק לשיעור המשוכתב: https://did.li/hlYaa
כניסה לזום👇 – ימי שני בשעה 21:00
https://did.li/7Sk6q
(סיסמה במידת הצורך 12345)
השיעור לנשים בלבד 🤩
ואל תשכחו להזמין את החברות להצטרף!! 🙌
