בנות יקרות אנחנו עומדות בפתח חג השבועות, חג מתן תורה. ובעת מתן תורה הקב”ה נגלה על הר סיני עם מחנות מחנות של מלאכים, עשרים ושתיים אלף מרכבות מלאכים שהיו עשויים דגלים דגלים. המדרש אומר שכיוון שראו אותם ישראל עשוים דגלים התחילו מתאווים בעצמם לדגלים, והיו אומרים הלוואי שאנו נעשים דגלים כמותם. והמדרש ממשיך ואומר שהקב”ה מיד הראה את אהבתו לישראל ואמר לך תעשה אותם דגלים, וכל שבט קיבל את הדגל שלו, ולעתיד לבוא, אומר המדרש, אני גואל אותם בזכות הדגלים.
ונשאלת השאלה, מה הקטע בדגלים האלה? מה המשמעות של הדגלים של המלאכים, ומה כל כך משך את עם ישראל בדגלים האלו? הרי הם ראו מבעד לכל הרקיעים, ראו את הזוהור העליון, את כסא הכבוד, מה לא, ודווקא לדגלים הם התאוו? ודווקא בזכות הדגלים האלה ה’ גואל אותם? מביאים בבאר הפרשה בשם צדיקי הדורות שכל העניין הזה בא להשריש בנו אמונה תמימה וטהורה באבינו שבשמים, שכל הנעשה בעולם, הוא בהשגחה עליונה ומדוקדקת בתכלית. ה’ מסדר לאדם את מקומו ואת דגלו. הדגל הוא כמו שלט שאומר לאדם פה המקום שלך. מי ששייך לדגל הזה שיעמוד פה.
ההשגחה מסדרת בחכמה עליונה את תנאי החיים של כל אחד, אשר רק על ידם הוא יכול לעשות את התיקון שלו. ואי אפשר שהוא יעשה את התיקון שלו ואת היעוד שלו באופן אחר, דווקא בתנאים האלה בדיוק. כי יש כאלו שיגידו אם היה לי את הגוף של זאת, והיופי של ההיא, והכסף של האלה, והבעל של זאת אז היה לי טוב. וזה לא נכון, לא בעולם הזה ולא לעולם הבא. חסר יפות וחטובות ועשירות שסבלו והתייסרו? ומה עוד שכמה הן היו רחוקות מהיעוד שלהם ומהתיקון הנשמתי שלהן. מה שהיה להן לא הביא להם שמחה. הקב”ה יודע את כל החשבונות האלו עד התכלית הסופית ממש. מה צריך ומה צריך לתיקון השלם של כל אחת, ומה שהיא קיבלה זה בדיוק מה שהיא צריכה.
ואת זה ראו בני ישראל בזמן ‘מתן תורה’, הם ראו את המלאכים וראו דבר פלא, שאין מלאך אחד מקנא בשני, אלא כל אחד עומד במקומות בנחת רוח ולא עולה בדעתו לעמוד במקום של חברו. למלאך גבריאל אין קנאה ותאווה להכנס לעמוד במקום של המלאך מיכאל ולא להיפך. אף אחד לא רוצה להיות במדרגה אחרת ממה שהוא, אלא כולם נותנים באהבה רשות זה לזה להקדיש ליוצרם. כשישראל ראו את השלמות הזאת, השלמות שאנחנו חותרים להגיע אליה בכל ימי ספירת העומר, שבימים האלה אנחנו עובדים על המידות שלנו, על הקנאה והתאווה והכבוד, הדברים שבגללם נפטרו תלמידי רבי עקיבא. שכשיש מידות מעודנות ודרך ארץ יש שלמות, יש אחדות, יש שמחה בלב, יש שלום, ה’ יברך את עמו בשלום. “לא מצא הקב”ה כלי מחזיק ברכה אלא השלום”, הקב”ה רצה לברך את ישראל ולא מצא משהו שהוא יותר מחזיק ברכה מהשלום, לכן “ה’ יברך את עמו בשלום”. זו הברכה שה’ נותן לנו שנהיה בשלום.
כשנהיה בשלום יהיה לנו הכל, ברכה ושמחה ואחדות ותפארת ושלמות. ואת זה ראו ישראל והתאוו. כיצד מתרבה כבוד שמיים, וכיצד מגיע כל אחד לשמחה ולשלום? כשמבינים שכל אחד חשוב ויקר, והחשיבות והיקר שלו מתבטאים כשהוא עומד במקום שהעמידו אותו משמים. קטן שממלא את השליחות שלו חשוב בדיוק כמו גדול שממלא את השליחות שלו, לא פחות ולא יותר. זה העניין של הדגלים, איש על מחנהו ועל דגלו. כשכל אחד מכיר במקום שלו ושל האחרים, לא רב עם אף אחד על מקום שלא שלו, אז מתרבה האהבה והשלום והשמחה והברכה. זה מה שרצו ישראל בדגלים.
בפרשה הזאת ישראל מצווים לפקוד, כלומר למנות, את כל עדת בני ישראל. ובגלל זה נקרא חומש במדבר, שעכשיו התחלנו אותו, חומש פקודים, אפילו שרק פעמיים נזכר בו מנין בני ישראל, בכל זאת לגודל העניין שבזה נקרא שמו חומש פקודים. ומה העניין הגדול? ” דבר שהוא במניין אינו בטל אפילו באלף”. אם טרחתי לספור אותו סימן שהוא חשוב. לכן כל אחד ואחד מבני ישראל, להראות שלכל אחד בפני עצמו יש חשיבות בפני הקב”ה. כל אחד הוא מיוחד, עם התוכן שלו והשליחות שמיוחדת רק לו, ואף אחד אחר לא יכול לעשות אותה במקומו. וזה חשוב לנו לדעת, לנו יש את האור שלנו, הוא לא כמו האור של השני, אבל כשהוא במקום שלו הוא נוצץ ומיחוד בדיוק כמו אור גדול של מישהו אחר, כי כל יהלום הוא זוהר, ובמסגרת שלו ובשיבוץ שלו הוא הכי יפה ומתאים.
איך הקב”ה מצווה את משה למנות את ישראל “שאו את ראש כל עדת בני ישראל..” (במדבר א’, ב), שהמניין מנשא כל אחד ממדרגתו. וזה המסר שלנו עכשיו לפני מתן תורה. בני אהובי, למי אני הולך לתת את התורה? לכל אחד מכם, כל אחד הוא חשוב בפני עצמו, אני סופר כל אחד מכם בנפרד ונותן לכם את הכח להתנשא ולהתרומם ביעוד שלכם ובמקום המיוחד לכם. כמו אותיות התורה, אנחנו אומרים כל יום “ותן חלקי בתורתך”. מה זה החלק שלנו בתורה? האות שלנו, כל אחד מקבל מאות בתורה, ואם אות אחת בספר תורה פסולה – כל הספר פסול. ספר שלם שנכתב בקדושה ובטהרה עם כל כך הרבה הוראות וחוקים איך לעשות ועל איזה קלף ועם איזה כוונות וכו’ וכו’, עם אות אחת פגומה, כל הספר פסול. להראות את החשיבות של כל יהודי!
ישראל נמשלו לכוכבים. יש אינסוף כוכבים קטנים בשמים, אומר החידושי הרי”ם שאם נתקרב לכל אחד מהם נראה שהוא עולם ומלואו. כך כל יהודי ויהודי, אפילו שהוא חלק מהכלל, מכל מקום הוא עצמו עולם שלם בשליחותו.
הרבי, ר’ אלימלך מליז’ענסק זי”ע אומר שתכלית כל התורה כולה היא להביא את האדם לאמונה והכרה בבורא כל עולמים. גם הגר”א אומר אותו דבר שעיקר נתינת התורה לישראל הוא בכדי שישימו בטחונם בה’ (משלי כב’, יט’). והמגילה שאנחנו קוראים בשבועות, מגילת רות, מחדדת את העניין הזה. אומר החתם סופר, נעמי הגיעה חזרה ממואב לבית לחם כשהיא אלמנה ושכולה משני בניה. מי איתה? רק הכלה שלה איתה ואין זכר לכל העשירות הגדולה שהיתה לה כשיצאה מהארץ, היא חוזרת בלי פרוטה למחיה, בלי פרוטה לכלכל בה את שיבתה. התקווה היחידה שיש לה היא שבעז, שהיה הבן דוד גם שלה וגם של בעלה, הוא ידאג לה ויעזור לה, כי הוא היה נכבד ועשיר וצדיק.
.ונעמי, כמו הנשים הצנועות והצדקניות שבכל דור, לא מתראה עם גברים’, היא לא חשבה לדבר עם בעז, היא חשבה ‘אני אגיע לארץ אני אדבר עם אשתו של בעז’. היא הגיעה לארץ “ותהם כל העיר”. על מה המתה כל העיר? אשתו של בעז מתה בו ביום וכולם נקבצו להלויה. באותו רגע נעמי הבינה שאבדה תקוותה האחרונה. הנשים שראו אותה יוצאת גבירה מכובדת ועכשיו חוזרת לבד, בלי בעל ובנים, בלי כסף וכבוד, אמרו “הזאת נעמי”? תגידו, הזאת שכולם היו מקנאות בה במעמד שלה, בזכויות, בכסף, בכבוד, זאת היא? ככה היא נראית?!
מה עונה להן נעמי? לא, לא, לא “אל תקראנה לי נעמי קראן לי מרא כי המר ש-ד-י לי מאד” (רות א’, ב’). עזבו, אני אין לי שום קשר עם נעים, עם נעימות, אל תקראו לי נעמי, תקראו לי מרא. כי מר לי בכל אשר אני הולכת מר לי. בעלי גדול הדור נפטר, אחריו נפטרו שני הבנים שלי, חזרתי לארץ בלי פרוטה מכל העושר שהיה לי וגם עכשיו נסתמה תקוותי האחרונה. מרה תקראו לי, זה השם שלי. ככה היא חשבה, זה היה חוסר אמונה. כי מי עוזר לך בשר ודם? בו את בוטחת?! “ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו” (ירמיהו, יז’, ה’). מי מנשים אותנו כל יום? מי מנשים? בורא עולמים. הוא מנשים. בו תבטחי, בשביל זה ניתנה לנו התורה כדי שבו נבטח.
ומה היה בסוף? דווקא בגלל שאשתו של בעז נפטרה הוא יכל להתחתן עם רות כלתה, שהפכה ‘אם של מלכות’. איזה מלכות? מלכות בית דוד, היא הסבתא רבא. והיא גם ודאגה לה לכל מחסורה, והביאה לה כבוד ויקר וגדולה גם לעולם הבא. מה את יודעת מאיפה תבוא הישועה? הישועה יכולה לבוא מהסלע, כמו שמשה הוציא להם מים מן הסלע. ואומרים שכל הסלעים שם הוציאו מים ברגע שהוא הכה על הסלע. והישועה יכולה לבוא מהשמים כמו המן שירד להם במדבר מהשמים. אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת מאיפה ה’ יצמיח לנו את הישועה, אנחנו צריכים אבל לדעת שה’ לא תלוי בשום דבר. אם הוא רוצה הוא יכול להצמיח לנו את הישועה מכל מקום, רק צריך להאמין בו.
אתן מכירות את הסיפור על אותו אחד שהגסטפו לקחו את אח שלו למטה שלהם. והוא והמשפחה שלו ידעו שמי שנכנס לשם כבר לא יצא משם. אז הוא כל כך נחרד שהוא רץ למטה בשיא הנחישות להוציא את אח שלו, וכששאלו אותו מה הוא רוצה הוא אמר שלקחו את אח שלו, שלא עשה כלום והוא רוצה אותו חזרה. הם צחקו, ואמרו לו “כשיצמחו לך שערות בכף היד, אז תראה את אח שלך”. ואותו אחד נפצע כמה שנים לפני זה בכף יד בצורה חמורה והיה צריך לעבור ניתוח, ובניתוח לקחו עור מהזרוע שלו ושמו על הכף יד כדי לכסות את הפצע. אותו עור הצמיח שיער, ושנים הוא היה מתבייש בשיער שיש לו בכף יד. באותו רגע שהקצין אס אס אמרו לו על השערות בכף יד, הוא הראה לו את השיער בכף יד, והקצין כל כך נבהל, כי הוא חשב שהוא או רוח או מכשף וזרק את האח שלו אליו וברח משם. אז אנחנו יודעות מאיפה תבוא לנו הישועה? במקרה הזה הישועה באה עוד לפני הצרה. הקב”ה הקדים רפואה למכה.
אבל זה ככה תמיד, תדעו לכן, שכשהקב”ה שלח את משה רבינו לגאול את ישראל אמר לו, לך תאסוף את הזקנים, את המכובדים. אז זקנים היו מכובדים, היום הזקנים זה הבזויים. על זה נאמר שבאחרית הימים “זקנים יעמדו מפני קטנים… פני הדור כפני הכלב”. לך תגיד להם שפקד פקדתי אתכם. זהו הגיע זמן הגאולה. הלכו הזקנים לסרח, הבת של אשר, שהיא היחידה שנשארה מהדור ההוא, וקיבלה מאבא שלה אשר, שקיבל מיעקב אבינו, שקיבל מיצחק אבינו שקיבל מאברהם אבינו מה יהיה אות הגאולה – פקד פקדתי.
ולמה דווקא המשפט הזה? להראות שהקב”ה מקדים את הישועה לצרה, את הגאולה לגלות. כי במילה צרה, מה האות לפני צ’? פ. לפני ר’? ק. לפני ה’? ד. יוצא שלפני הצרה יש פקד. אני מכין לכם את הישועה לפני הצרה, אתם לא צריכים לדאוג, אתם צריכים רק להאמין. אם תאמינו בי, תדעו שמה שלא יהיה, הישועה שלכם מוכנה, גם אם לא נראה לכם, הכל יכול להתהפך ברגע. ראינו את זה עכשיו במלחמה האחרונה בחיזבאללה, כשצה”ל נכנס וכולם שקשקו מפני כח רדואן, שהוא הרבה יותר אכזר, מאומן ומצויד מהחמאס. החמאס לידו, ככה אמרו, כמו גן ילדים. פה בצפון בטח פחדו. והנה פתאום ארבעת אלפים מכשירי קשר מתפוצצים לאנשי רדואן בידיים, וכל המאזן מתהפך ברגע.
זה הכוחות של צה”ל? מלשתול להם את הרעיון בראש, כל הדרך עד לגמר הביצוע, מי דאג שזה יקרה? רק בורא עולם וזה היה יכול ליפול באלפי דרכים וצורות. אבל אם משמים זה כתוב, זה יקרה.
אמונה והתקדשות, זה ההכנה שלנו לשבועות. לפני מתן תורה אומר הקב”ה למשה “וקדשתם היום ומחר והייתם לי סגולה” (שמות יט’, ). בני ישראל התבקשו להתקדש, כלומר, לפרוש מנשותיהם שלשה ימים והעניין של הסגולה, אומרים הצדיקים, לשון סגול. כמו הניקוד סגול שזה שלש נקודות בצורת משולש, כמו שתי עיניים ופה. אתם רוצים להתקדש? להתרומם? להתעלות? תשמרו על העינייים והפה. בן אדם לא יכול ללכת ככה עם העיניים שלו והפה שלו פעורים לכל מקום. העיניים זה כמו ארובות שואבות, כל דבר שהן מסתכלות עליו הן שואבות אותו פנימה. אומר הרמד”ו כשאדם מסתכל על משהו הנפש שלו יוצאת דרך העיניים ונדבקת באותו דבר ומחזירה אותו אליה לקרבה. זה מה שאנחנו עושים כשאנחנו מסתכלים, שואבים הכל פנימה. הזהר הקדוש אומר לא להתסכל בפני הרשע ובפני הכועס. למה? הנפש שלך נדבקת בו, בכל הנגעים הרוחניים שלו, ואת זה אתה מכניס פנימה. פלא אחרי זה שאין לך טעם בחיים ואתה רוצה להתאבד?הכנסת את כל הגיהנם הביתה רק בהבטה שלך.
את מסתכלת במראות לא צנועים, מה את חושבת קורה? כל הקליפות שמלובשות שם, באותם אנשים, באותם מראות, נדבקות עכשיו בך. אותו דבר הפוך. כל מי שמסתכל עלינו במבט של תאווה, מכניס את כל התאווה והקליפות והנגעים שהוא מייצר אלינו, ישר הביתה, כל נדבק בנו. זה לחפש צרות, בנפש.
אותו דבר הפה, הפה לא יכול להיות פתוח להגיד כל מה שיש בבטן. אני מדברת עם כולם על כולם, וכולם מדברים עם כולם עלי. והחברה הכי טובה שלי מדברת עלי מאחורי הגב, לא בגלל משהו מסוים, אלא ככה היא רגילה. היא מדברת גם על אמא שלה והילדים שלה והבעל שלה. מי רוצה לחיות ככה בביצה כזאת? התורה אומרת תתקדשו, תעלו מהביצה, למקום של נקיות וטהרה. כמה טוב זה יעשה לכם בחיים, בלי כל הרכילויות, בלי כל הסכסוכים והשיימינג הזה. אנשים מתאבדים בגלל השיימינג וזה לא גורם לאף אחד להפסיק, כל אחד יורה בדיוק מה שיש לו בבטן. כמה אפשר לרדת? זה בסוף הכל חוזר אלינו.
צריך להפסיק עם זה. לשמור על הסגול, עיניים ופה. אין ברירה, כי זה שלושת החורים הכי גדולים לאוצרות הנשמה שלנו. כמו שאנחנו שומרים על הכסף שלנו, על המשכורת שלנו, ככה צריך לשמור על העיניים והפה. לא להפסיד את הנשמה שלנו בידיים. אנחנו מדברות על מי שהרגיז אותנו, אוי הפסדנו את הנשמה שלנו בידיים. הפסדנו. הנשמה שלנו לא רוצה לשכון בגוף כזה, היא בורחת. התורה נתנה לנו כדי שנאמין בקב”ה. נאמין שהכל ממנו והוא מקור הישועה שלנו. אז אנחנו צריכות להאמין שמה שקרה לנו, מי שפגעה בנו כל כך, זה גם מהקב”ה. נכון שיש לה בחירה, היא יצור בחירי, היא יכולה לבחור מה היא אומרת, לבחור איך היא מתנהגת, לבחור להיות עדינה או פוגעת, מכבדת או מזלזלת. אבל לאף אחד לא ניתנת רשות לצער מישהו אחר אם לא נגזר עליו הצער הזה.
אתן יודעות, דוד המלך נפטר בשבועות, בגלל זה אנחנו קוראות בשבועות את כל התהילים, משתדלות. הרב בידרמן מביא בבאר הפרשה שדוד המלך כשהוא בא להרוג את גלית עמד במרחק שש וחצי אמות ממנו. וגלית עצמו היה ענק בגובה שש וחצי אמות, שלש מטר בערך. גם האחים שלו היו ענקים כאלה, הם היו ארבעה. ודוד קלע בו אבן והרג אותו. מעצמת ההדף הוא היה אמור ליפול אחורה, אבל בניגוד לחוקי הטבע הוא נפל קדימה. אתן יודעות למה? שתי סיבות. אחת, עפר לפימו. אותו פה שגידף וניאץ וקילל את ה’ ואת ישראל, יתמלא עפר. ארבעים יום גלית “חרף מערכות ישראל”, קילל וגידף ואף אחד לא היה יכולת בידו למחות בו. למה? כי אמא שלו, ערפה, הלכה ארבעים צעדים יחד עם חמותה נעמי. כיבדה אותה ארבעים צעדים, ואותם צעדים עמדו לזרעה לזכות. ארבעים יום גלית חרף את ה’ ואף אחד לא יכל לו. כי הכל נספר, כל צעד שלנו, כל דבר קטן שאנחנו עושות, הכל נספר, אין דבר שנאבד מלפני כסא כבודך. גם אם נראה לנו שאף אחד לא ראה ולא שמע, “דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים”, הכל נכתב ונספר, אף מאמץ שלנו לא הולך ריקם. גם הצעדים שערפה הלכה לכבוד חמותה נספרו. אבל כשתמה הזכות, ביום הארבעים מיד דוד הרג את גולית.
הסיבה השניה היא שדוד היה צריך לכרות את הראש של גלית, אותו ראש שניאץ וגידף, אם הוא היה נופל אחורה אז שש וחצי אמות הגובה שלו, ועוד שש וחצי אמות המרחק שדוד עמד ממנו, ביחד שלש עשרה אמות שדוד היה צריך ללכת עד לראש שלו, והמאמץ הזה לא נגזר עליו, על דוד. לא נכתב לו להתאמץ ללכת עוד שלש עשרה אמות, שש מטר בערך. לכן הוא נפל לרגליו, היפך דרך הטבע.
וזה לא יאומן. כי למי אכפת הצער הזה?! כל החיים של דוד המלך היו מסכת יסורים אחת שלמה. מהרגע שהוא נולד האחים שלו חשבו שהוא ממזר, שמו אותו במדבר עשרים ושמונה שנה. אח”כ שנים ברח משאול, היה נע ונד במדבריות, לא היה לו יום ולילה. כשהוא היה מלך הבנים שלו מרדו בו, ניסו לקחת לו את הכסא, וגם לא הבנים שלו, אנשי אמונו התהפכו עליו והפכו האויבים שלו, כמה הוא סבל בחיים שלו. מהדברים האלה הוא סבל. אכפת לו העוד שלש עשרה אמות שהוא צריך ללכת בשביל להגיע לראש של גלית לכרות אותו? בשמחה הוא מדלג אותם, זה צער בשבילו?! שיתחשבנו על הדברים הגדלים, “נכרי הייתי לבני אמי”, זה צער. נפטר לו בן, זה צער. היה רדוף בלי מקום להניח כף רגל, זה צער.
דווקא מזה שמתחשבנים על כזה צער קטן, שמי שם לב אליו בכלל, דווקא מזה אנחנו לומדים כמה מתחשבנים על כל צער גדול שאנחנו עוברים ועל כל צער וצער שאנחנו עוברים. שום דבר לא בא לנו סתם, שום דבר לא מגיע בלי סיבה. זה האמונה שאנחנו צריכים לתרגל, בשביל זה ניתנה לנו התורה שנאמין שהכל ממנו. גם הדברים שאנשים, שהם בעלי בחירה, עושים לנו, זה גם משמים. כי אין אף בריה שיכולה לצער אותנו אם לא נגזר עלינו הצער הזה. גם אם מישהו דווקא כן רוצה לצער אותנו זה לא ילך לו אם לא כתוב לנו הצער הזה. אם הוא יגיד משהו בדיוק לא נשמע, הוא ירצה לרמות לא יעזור לו. אפילו סתם להיות מגעיל לא ילך לו אם לא כתוב לנו הצער הזה, משהו ישתנה פתאום ולא ילך לו.
ואם כתוב לנו הצער הזה, זה לא סתם. לא סתם דברים קורים, אלא הכל מידה כנגד מידה מדויק. כל דבר שאנחנו מצטערים בו זה בגלל שאנחנו פגמנו בו. אז בואו עכשיו נתקדש ונשמור את עצמנו מכל הצער שאנחנו מושכים על עצמו בדיבורים הלא טובים, בראיות מזיקות שאנחנו מכניסים פנימה לקופסא שלנו. מתן תורה זה ראש השנה של הרוחניות. הרוחניות שלנו זה בנשמה, רוח, נפש. זה הרוחניות וזה הגשמיות גם, כי הגוף שהוא מרגיש איפה הוא מרגיש? בתאים? מרגישים בלב, ואם אין את הנפש שם לא מרגישים כלום. לטהר את הנפש זה המפתח שלנו לחיים טובים, גם פה בעולם הזה וגם שם, בעולם הבא. זה מה שאנחנו רוצים שיקרה בראש השנה של הרוחניות, שנטהר. זה חייב לעבור דרך הדיבור והראיה, זה טהרת הנפש שלנו.
תלמידי רבי עקיבא לא כיבדו זה את זה, לא דיברו יפה אחד אל השני, מתו. למה לא כולם מתים היום, כל העולם? אנחנו לא בדרגה שלהם, רחוקים מאד מאד, אותנו שופטים לפי הדרגה שלנו. כל מה שצריך זה לעלות קצת. להתחיל לשים קצת מחסום לפה, לחשוב טוב על מה אנחנו מסתכלים, זה מה שאנחנו מכניסים לנפש, להוציא את זה אח”כ קשה מאד. זו ההכנה הכי טובה לחג השבועות, למתן תורה, זו ההתקדשות, “והייתם לי סגולה”.
