העניין הוא לדעת במוח שיש בורא לעולם, שנותן לי בהשגחה פרטית בדיוק את מה שאני צריך. אם היה יותר או היה פחות, זה לא היה טוב לי. מה שיש לי, זה הכי טוב. זה נקרא להיות שמח בחלקו. השמחה בחלקו זו מידה מעולה שחכמים שיבחו אותה. כך כתוב בספר “שערי קדושה” שראינו לעיל: “לכן ראוי לאדם להיות שמח בחלקו, אף אם מעט הוא”. אדם גדול יכול להיות שמחה על כל דבר, בין הרבה ובין מעט. חכמים לא רדפו אחרי עוד כסף או תהילה, אלא ידעו לשמוח במה שיש להם. זו העבודה. מה שיש לי, טוב לי. לא לפזול על מה שיש לשני. מה זה מעניין אותך? מאיפה אתה יודע את המצב שלו? אחת הטעויות הגדולות שאנשים עושים, היא להשוות את עצמם כל הזמן למישהו אחר. אל תשווה את עצמך לאף אחד! יש לך את החיים שלך, תסתפק במה שיש לך. זה מה שהוא נותן לך כרגע, זה הטוב שלך. ככה חיו כל הגדולים. הרעיון הוא: בשביל לרפא את הקנאה, לא צריך להתעסק עם הקנאה. להתעסק בזה שיש בורא לעולם, שיש השגחה פרטית. לעשות התבוננות בחכמה בינה ודעת שלנו. להפעיל את המוחין, לעשות התבוננות. לצייר דימוי שהקדוש ברוך הוא נותן לי בדיוק את מה שאני צריך לטובתי. השאיפה לרדוף אחרי עוד ועוד, היא ניסיון להכניס אורות גדולים בכלים קטנים. זה עושה שבירת הכלים. השמחה בחלקו היא האושר האמיתי, שבו הכלים מלאים באור. לכך מגיעים על ידי סידור המוחין. עוד עצה שעוזרת מאוד היא לקרוא ספרי מוסר, סיפורי צדיקים. לראות איך חיו צדיקים שהיו ענקי עולם, איך הם ברחו מכבוד, מתהילה, ממותרות וכדומה. צריך להכניס את המוחין האלה לראש, וממילא המידה הזאת בורחת. חשוב לשמוח בטובת הזולת.
איך אפשר לא לחמוד?
כתוב שאחות הקנאה זו החמדה, לחמוד את מה שיש לשני. כתוב בתורה בעשרת הדיברות (הדיבר העשירי): “לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך” (שמות כ, יד). המפרשים אומרים שאסור לחמוד אפילו בלב, לא להתאוות למה שיש לחברך. אם אתה רוצה שעון כמו שיש לחבר שלך, זה בסדר. מותר לך לקנות שעון כמו שלו, אבל אל תרצה את השעון שלו. זה הדיבר הכי קשה מעשרת הדיברות.
שואל האבן עזרא: איך יתכן לא לחמוד? הרי כאשר אדם רואה משהו, העין רואה, הלב חומד, וכלי המעשה גומרים. זה מהלך טבעי אצל כל בן אדם כאשר הוא רואה משהו יפה שהוא אוהב. הלב שלו מיד רוצה את זה, והוא פועל כדי להשיג זאת. התורה יכולה לצוות אותנו לא לקחת, לא לגנוב, אבל איך היא יכולה לצוות אותנו לא לרצות? זה כבר לא בשליטתנו! שמעתי לפני הרבה שנים ראש ישיבה ביישוב שלנו שנתן שיחה בשבת. הוא שאל את השאלה הזאת, ואמר שהכלל הוא כזה: אדם חומד את מה שעבורו הוא בגדר האפשר. למשל, אדם חומד אישה יפה,אבל את אמא שלו הוא לא יחמוד. יכול להיות שאמא שלו גם יפה, אבל אין לו חמדה אליה. למה? כי בתת מודע שלו הוא יודע שזאת אמא שלו, שהיא מחוץ לתחום, ואילו האישה השנייה זו אישה שאפשר לחמוד. אדם רודף אחרי מה שבתודעה שלו הוא בגדר האפשר. דוגמא נוספת: אדם עומד על שפת הים ורואה יאכטה של טיולים. אם זה אדם עני, השאיפה שלו היא: “מתי יהיו לי 5000 ש”ח כדי לטייל עם אשתי ביאכטה”. אבל אם זה אדם עשיר, היצר שלו הוא: “מתי תהיה לי יאכטה כזו?”. זה יצר אחר לגמרי, כי אצלו זה בגדר האפשר להשיג את היאכטה הזאת. היצר של האדם מתעורר על דברים שבתודעה שלו אפשר ונכון להשיג.
לא שלך – אל תיקח!
הרב הזה סיפר שכאשר הם היו בחורים, בגיל 16 בערך, הם עשו טיול ב”בין הזמנים”. הם הלכו לקיבוץ ברעם, בו נמצא מטע תפוחים שמיועדים רק לייצוא, התפוחים הכי יפים שיש. כאשר הלכו ליד המטע עם תרמילים על הגב, רץ אליהם השומר מתוך המטע, צעק להם לעצור, ודרש מהם להוציא את התפוחים מהתרמילים ולהחזיר אותם. שאלו אותו: “איזה תפוחים?” אמר להם השומר: “אל תעמידו פני תמימים. כל קבוצה שעוברת פה, לוקחת תפוחים לדרך”. הם אמרו לו שהם לא לקחו, והוא בדק ואכן אין אצלם תפוחים. השומר התפלא, זו הפעם הראשונה שהוא ראה דבר כזה. הוא התחיל לדבר איתם והם מאוד מצאו חן בעיניו, ולכן רצה לתת להם כמה תפוחים לדרך. שאלו אותו הבחורים: “זה המטע שלך?” הוא ענה: “לא, אני רק שומר פה”. אמרו לו: “אז איך אתה יכול לגזול תפוחים מבעל הבית? התפוחים בכלל לא שלך. ביקשת רשות?” הם סירבו לקחת ממנו את התפוחים, והשומר נשאר בהלם עד היום הזה. ראש הישיבה הסביר: מאיפה עולה המחשבה לקחת תפוח מעץ שלא שלי? אם אדם מגיל 6 מתחילללמוד גמרא בסדר נזיקין, בבא קמא, בבא מציעא, הוא לומד מה שייך לו ומה שייך לך. אם זה תפוח שלך, אני לא יכול לקחת אותו. בתת מודע שלי בכלל לא עולה לי היצר הזה. היצרים באים מהמחשבות. אם במחשבה של מישהו אישה זרה זה דבר שבנסיבות מסוימות הוא אפילו טוב, כי זה מה שהחברה מכניסה לאנשים בראש, אז הוא כל הזמן נאבק עם היצרים שלא לקחת את זה. הוא אדם מוסרי, אבל היצר קיים אצלו, כי בראש שלו זה לא מסודר והחברה מאפשרת את זה. פעם הורו הרופאים לחזון איש לעשות הליכה לרפואה בערוב ימיו. אחד התלמידים הלך אתו, ופתאום התחיל גשם ולא היתה להם מטרייה. עצר לידם נהג משאית ואמר להם: “בואו, תעלו”. החזון אישהסתכל ולא עלה. הוא שאל אותו: “המשאית שלך, או שאתה רק נהג? אם זה לא שלך, אני לא יכול לעלות”. עמד שם רטוב בגשם והתחיל לשאול שאלות הלכתיות. רק לאחר שהנהג אמר שהמשאית שלו, הרב עלה. היה ברור לרב שהוא לא יכול להשתמש במשהו שלא שלו. המחשבות ותפיסות העולם שלנו נקבעות על ידי לימוד של חוכמה ובינה, לימוד של תורה שאומר מה מותר ומה אסור. ברגע שזה לא שלי ואני יודע שזה לא שלי, אין לי יצר הרע לדבר הזה. זה שורש הדברים, להגדיר בראש מה שלי ומה לא שלי. מה שלא שלי, אין טעם בכלל לבזבז עליו אנרגיה. כך מגיע האדם לשמחה בחלקו. להיות שמח בחלקו, זה לדעת שמה ששלו שייך לו, ומה ששלך שייך לך. אין מלכות נוגעת בחברתה. אני לא יכול לקחת לו והוא לא יכול לקחת לי. לא לפחד שמישהו ייקח לך. אין דבר כזה מתחרים בעסקים. הקב”ה קובע בדיוק כמה שקלים ירדו בקופה של כל אחד, וגם אם תעשה שמיניות באוויר, זה לא יעזור לך. צריך לעשות השתדלות נורמלית, אבל לא יותר מידי. הקדוש ברוך הוא קובע את הכל. אם אדם מכניס את האמונה הזאת חזק בלב וזו תפיסת העולם שלו, סרה הקנאה.
