התחברות  \/ 
x
הרשמה
x

חג החנוכה - אורות של גמר התיקון

 

הרב יובל הכהן אשרוב                                                                                            besodh logo

 

השם חנוכה בא מלשון חינוך, לחנוך. ביום ה - 25 לחודש כסליו חנכו מתתיהו, כהן גדול, ובניו את המזבח בביהמ"ק והדליקו את המנורה אחרי שלש שנים של לחימה ביוונים. יום זה נקבע כחג לדורות. וחג בלוח השנה היהודי אינו בא כזיכרון בעלמא ושימור המסורת אלא כדי להתחבר לאור שמאיר בו מדי שנה.

בחג החנוכה מאיר אור של גמר התיקון, אין לנו השגה באור הזה, אבל אפשר לטעום ממנו כבר בעולם הזה. אפשר להביא את האור הזה של לעתיד לבוא כבר היום, כי כל גילוי שהופיע והאיר בעולמות פעם אחת, חוזר בכל שנה ושנה מחדש בזמן שהתגלה בו בפעם הראשונה, אך ללא העטיפה של האירועים שהתקיימו באותו זמן. כל שנה בכ"ה כסליו מתגלה אותו אור שהתגלה בעת שחנכו החשמונאים את המזבח והדליקו את המנורה, לאחר שטיהרו את ביהמ"ק מטומאת היוונים. ולכן, כל שנה בחנוכה יש אפשרות לכל יהודי למשוך משהו מן האור הזה. אור של מסירות נפש שגילו המכב"ים.

למרות שהחג הזה נקבע לאחר שנכתבה התורה, התורה היא נצחית וחכמינו מצאו רמז לחנוכה כבר בתורה. כשיצאו בני ישראל ממצריים הלכו לארץ ישראל בארבעים ושתיים מסעות, הלכו וחנו הלכו וחנו מ"ב פעמים. הפעם ה-כ"ה בו חנו היה בחשמונה. ועוד, אם נספור עשרים וחמש תיבות מבראשית ואז נעצור, נחנה, נגיע למלה אור. לרמז שבעת שיהיו החשמונאים תהיה לישראל עצירה מאויביהם וישכנו אור, וימשכו אור גדול.

כתוב שלעתיד לבוא יתבטלו כל החגים פרט לשני חגים פורים וחנוכה. שני החגים האלה הם חגים שלא נצטווינו עליהם בתורה, וישראל, בזכות המסירות נפש שגילו בהם, זכו לקבוע אותם לדורות ואף לנצח נצחים. החגים האלה הם תוצאה של 'אתערותא דלתתא' (התעוררות מלמטה), שעם ישראל התעורר מלמטה לעשות פעולה מיוחדת, והפעולה הזאת נרשמה בעולמות העליונים. ומאז כל שנה כשמגיע אותו זמן מתגלה אותו אור שהתגלה בזמן של הנס.

המלחמה ביוונים – מסירות נפש

על שום מה באמת זכינו לאורות כאלו גדולים בחג החנוכה?

בשביל לקבל תשובה לשאלות הללו עלינו לחזור למעלה מאלפיים שנה אחורה לתקופת שלטון יון.

היוונים שלטו בעולם כמאה ושמונים שנה, במהלכם השתלטו על חלקים נכבדים מהעולם הישן. בכל תחום שלטונם הפיצו את אמונת האלילים שלהם ואת התרבות היוונית, שעוד נעמוד עליה. אבן הנגף הקשה והרצינית שלהם בדרכם זו היתה עם ישראל.

למרות כל תענוגות הגוף, היופי והחכמה שהציעה יון נשארו רב העם נאמנים לדרך אבותיהם ועל שום כך פתחה יון בגזירות מגזירות שונות, שמטרתן היתה לשבור את רוחם של ישראל ולנתק אותם מהתורה ומאלקיהם.

היוונים גזרו על שבת, חודש, ומילה. את שלשת אלו אסרו לשמור ואחת דתו של העובר על הגזירה למות. ובנוסף הכריחו את ישראל לרשום על קרן השור ועל דלתותיהם שאין להם חלק באלקי ישראל. ואם לא די בכך הכריחו כל כלה חדשה להבעל להגמון תחילה.

ברור מכאן למה אמרו חכמינו שמלכות זו רמוזה בתורה בפסוק "והארץ היתה תהו ובהו וחושך על פני תהום". תהו זו גלות מצריים, בהו זו גלות בבל, חושך זו גלות יון, על פני תהום זו גלות אדום. ומדוע חושך כנגד יון? על כי רצו להחשיך את עיניהם של ישראל מן התורה.

ועל כך שמו ישראל נפשם בכפם ויצאו במלחמה שערה נגד מלכות יון האדירה.

מי ומי היו בלוחמים? לא צבא, לא גיבורים, לא המונים, לא אנשי מלחמה, אלא מתתיהו, הכהן הגדול, וחמשת בניו. סביבם התלכדו עוד קומץ לוחמים, והם הם שהביסו את האימפריה היונית האדירה. ששה כהנים, שרב זמנם עושים במקדש ואין ביניהם לבין תכסיסי מלחמה מאומה, הם שהשליכו חייהם מנגד ויצאו להלחם מול המעצמה היוונית והצליחו. זה מעל הדעת ומעל הטבע. גם היציאה למלחמה וגם הניצחון. נס שאי אפשר להסבירו בדרך הטבע.

זה העניין של מסירות נפש, כשאדם מגלה מסירות נפש כלפי משהו הוא מצליח להתחבר לקומה כזאת גבוהה של הארה שלא הכוחות שלו פועלים בו אלא כוחות אחרים לגמרי. כשהוא מצליח לבטל את הרצון לקבל שלו אז הקב"ה משתמש בו בתור צינור בעולם לעשות את רצונו. מסירות נפש מגלה אור גדול מאד, אור של אחרית הימים.

מה נדרש מהמכבים בזמן של מלחמת שמד נגד התורה? מסירות נפש. וזה מה שהמכבים עשו.

מסירות נפש זה אומר לבטל את המחשבות והרצונות שלי לבורא יתברך, אין לי מחשבות אישיות של אני אנצח או לא אנצח, כי לא שווה לי לחיות אם לא אנצח. ואז מקבלים כוחות חדשים לגמרי, מחליפים את המנוע הקטן שלנו במנועים גדולים שהבורא נותן ואפשר להתחיל לרוץ.

הכח של מסירות נפש זה כח של ביטול עצמי. בשביל שזרע יצמח באדמה צריך קודם שתתבטל המציאות שלו, הוא צריך להתמוסס, להרקב באדמה. ואז הוא כבר לא נקרא זרע, אם נחפור באדמה לא נראה כלום. מתוך הרקבון הזה של הזרע תתחיל צמיחה חדשה. אבל בשביל שתתחיל צמיחה חדשה או מציאות חדשה, ביחיד או בכלל, צריך שיהיה ביטול של המצב הקודם, זה נקרא מסירות נפש.

כשעומדת גזירה רוחנית על עם ישראל כולו הדבר היחיד שיכול לעזור ולהפוך אותה זה הכח של מסירות נפש. במצב בו היו עם ישראל, עם כל המתיוונים והמתבוללים, תשובה של יחידים לא היתה בידה להכריע את הכף של הכלל כולו. פה היה צריך ללכת על כל הקופה, למסור את הנפש עד כדי מיתה.

וזה מה שמתתיהו עשה, מתתיהו ביטל את העצמיות שלו לחלוטין, השליך את חייו וחיי בניו מנגד ומסר נפשו למען עם ישראל. מכיוון שהפך צינור השפעה גדול יותר החלו כוחות עילאיים לזרום בו. כל אדם מישראל שעושה משהו למען ה' או למען ישראל במסירות נפש מקבל כוחות שהם לא שלו. מתחלף לו הכח בגוף, בנשמה, המחשבות הדיבורים - הכל משתנה. הוא הופך להיות צינור. 'הפוך רצון תשכח (תמצא) צינור', רצון זה הכלים המוגבלים של האדם, וצנור זה להפוך להיות כלי של הבורא. כלי שרת.

בשביל להיות צינור צריכים ביטול היש, אבל כשמגיעים לזה מתגלה אור כזה גדול שיתגלה רק בגמר התיקון. וזה ההארה שגילו המכב"ים. לכן כתוב שלעתיד לבוא כל החגים מתבטלים חוץ מפורים ויש אומרים חנוכה. למה? כמו שאמרנו זה נקרא 'אתערותא דלתתא', זה בא מלמטה. שאר החגים באים מלמעלה למטה, כלומר הבורא הוא שמצווה עלינו לשמור שבת, לאכול מצה בפסח, לשבת בסוכה.

זה נקרא 'מלעילא לתתא' מלמעלה למטה. חנוכה ופורים, לעומת זאת, הם חגים של התגברות של עם ישראל, חגים שלא צווינו עליהם אלא זכינו בזכות מסירות נפש למשוך אורות נפלאים בעולמות לדור ודור באותו תאריך. לכן כל שנה מתגלה בכ"ה בכסליו אותו אור בלי העטיפה של הארועים שהתקיימו באותו זמן. יש צדיקים שמצליחים להשיג את האור הזה בשלמות, לכן יש להם כח של מסירות נפש בלי סוף, הם מקבלים את הכח של המסירות נפש של המכבים. וזה תלוי בכל אחד ואחד מאיתנו כמה מן האור הזה נקבל.

קליפת נגה                                                                                                           besodh logo

שרש המלחמה ביוונים הוא עתיק מאד. שלשה בנים היו לנח מהם התפצלה הארץ: שם,חם ויפת. שם הוא השרש לעם ישראל, השרש של הקדושה. לכן מי שהוא אנטישמי הוא בשרשו נגד התפשטות הקדושה בעולם. מלחמה נטושה בעולם בין מובילי הקדושה לאוחזי הטומאה. כמו שאמר הנאצי הארור, היטלר ימ"ש, ש"כל המלחמה זה בינינו לבין היהודים וכל השאר זה רק למראית עין". חם הוא השרש של כנען, ומיפת יצא יון, כמו שכתוב: "בני יפת גמר ומגוג ומדי ויון ותבל ומשך ותירס" (בראשית י', ג').

כתוב שנח ברך את שם, קלל את חם וליפת אמר 'יפת אלקים ליפת וישכון באהלי שם'. ולא סתם טורחת התורה להזכיר את ברכתו של נח ליפת, התורה מזכירה ברכה זאת כדי לבאר מה עיקרו של יפת. יפת העניין שלו זה תרבות היופי, החיצוניות, החומר. היופי של העולם, החיצוניות היפה. ובזה אחזה יון. יון אותיות נוי. אומרת לנו התורה מתי היופי של העולם הוא יופי שראוי? כשהוא שוכן באהלי שם. כלומר, כשהוא משמש את הקדושה. היופי של העולם הזה אם הוא בא לפאר את בית המקדש ואת בגדי הכהן הגדול יש לו תפקיד גדול מאד. אבל כשהוא עומד כערך בפני עצמו, סתם תרבות של נוי ויופי וחיצוניות, זה כבר נפרד מהקדושה והופך לדבר של טומאה. והיונים רצו להפריד את העולם מהקדושה.

אומר הזהר הקדוש שיש ארבע עולמות של קדושה: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. וכנגדם ארבע מדרגות בטומאה. שלשת המדרגות הטמאות ביותר נקראות : ענן גדול, רוח סערה ואש מתלקחת. אלו שלש קליפות שהסופי תיבות שלהם הוא נח"ש ואין להן תיקון. השלש קליפות האלו נקראות ערלה.

ומשום שהן מקליפת הנח"ש אין אפשרות לתקנן אלא יש להסירן, כלומר, תיקונן הוא כריתתן. ומשום כך בברית מילה אנחנו חותכים וזורקים לעפר את הערלה. וזאת גם הסיבה שבשלוש השנים הראשונות אין אנו אוכלים את הפירות שצומחים על העץ, אלו פירות ערלה, ורק מהשנה הרביעית ואילך אפשר לאכול את הפירות.

הקליפה הרביעית נקראת קליפת נוגה. קליפת נוגה היא בין הקדושה לטומאה, והיא יכולה להתחבר לכאן או לכאן, מה שקובע לאן היא תתחבר הוא המעשים שלנו. מעשים מתוקנים מאפשרים לה להדבק לקדושה, ולמשוך אחריה את כל תחום הרשות ולקדש אותו. זה מה שאנחנו עושים בברית מילה בזה שאנחנו חותכים את הערלה, שאין לה תיקון, אנחנו מתקנים את החלק הנשאר ששייך לקליפת נוגה. ובכך אנו מנתקים את התינוק מחיבור לכוחות הטומאה ומחברים אותו לקדושה. לעומת זאת, מעשים לא נכונים גורמים לקליפת נוגה להדבק לטומאה ולמשוך אחריה את כל התחום של הקדושה.

הזהר הקדוש אומר שיון זו קליפת נוגה, זה המהות של יוון. כלומר, תרבות הרשות, תרבות הפנאי, לצאת לבלות, מלשון בלאי. בידור = פיזור. לפזר את הכוחות. יש לאדם הרבה כח שהוא יכול וצריך לנצל לקדושה השאלה איפוא הוא שם את הכוחות האלו. מה הסימן לקדושה? שיותר ויותר מהכוחות שלו מכוונים לאותה נקודה. אם יש לו נקודה, מטרה, תכלית, והוא מרכז את כל הכוחות שלו על מנת להגיע לאותה תכלית זו עצמה אדירה. אם האכילה שלו היא למען המטרה הזאת, הלימוד שלו הוא כדי להגיע למטרה הזאת, כל הזמן שלו מנוצל כדי להתקדם לשם, גם אם הוא נח, הוא נח בשביל שיהיה לו כח להמשיך לצעוד בדרך לשם זה נקרא שהוא מקדש את האמצעים למען המטרה. לא במובן המגונה של המושג - שמשתמשים גם באמצעים לא ראויים ונלוזים על מנת להשיג מטרה שהיא חשובה לנו, אלא במובן האמיתי של המושג שמשום שהמטרה היא קדושה כל האמצעים המשמשים להשיג אותה, גם אם הם לא עוסקים בקדושה ממש, רק באים לשמש אותה, הופכים גם הם קודש.

לעומת זאת פיזור הכוחות נקרא חולין, מלשון חול. הגרגרים של החול מופרדים, הרבה הרבה גרגרים מופרדים. כך בחולין יש הרבה הרבה רצונות נפרדים. כל דבר משמש למטרה אחרת, לתענוג אחר, ואז אין ריכוז כוחות, למטרה אחת, אלא יש אין ספור מטרות נפרדות. זה חולין, זה מחוץ לקדושה. לפזר את עצמינו ואת הכוחות שלנו על אין ספור דברים - להדליק רדיו, לפתוח עיתון, לראות סרט זה נקרא בידור. מה זה בידור? פיזור. מתבדר ברוח, זה מתפזר ברוח.

תרבות הפנאי שהיא מחוץ לקדושה זה תרבות יון. הם התעסקו בתחום הרשות, הכניסו לעולם תיאטרון וספורט דברים שלא קשורים לקדושה, אמרו אתה יכול להתעסק בזה ולהיות עדיין אדם כשר. עיקר המאבק זה על תחום הרשות, תחום הביניים שקשור לקליפת נוגה. כי ממנו יוחלט מה יהיה גורל שאר התחומים. האם קליפת נוגה תדבק לקדושה או ח"ו תמשך הקדושה אחר הטומאה ותאבד את כל אורותיה בים הסטרא אחרא. אפשר ל'התאוורר', לצחוק, ל'בלות' אבל כשזה משרת את הקדושה ובגדרי הקדושה. אם זה מחוץ לגדרי הקדושה זה מפרנס את הסטרא אחרא, מושך אליה את כל ההארה שלנו. ולכן רצתה יון,שבאה מצד הסטרא, להשתלט על תחום זה בו היא אחוזה ולמשוך יחד איתו את כל קומת הקדושה אליה, לרשות הסטרא.

מה אמרו היונים? יש שטח שבו הקב"ה לא מתערב. הם לא התכחשו לבורא, הם הודו שיש בורא לעולם, אבל התכחשו לזה שהוא מתערב לנו בחיים הפיזיים, בכל רגע של היום יום. הם רצו לבטל את הקשר בין הבורא לבין החיים המעשיים של היום יום שלי. שהמשמעות של הקשר הזה היא שכל מעשה שאני עושה חייב להיות לפי רצון הבורא. היוונים אומרים יש עולם רוחני עליון, ויש עולם גשמי נורמאלי בו עובדים ומתפרנסים וחיים חיים רגילים לגמרי.

לכאורה רצו להכניס רשות חדשה, רשות שהיא בין הקדושה לטומאה והיא כביכול פנויה, כי מה עושים בה? לא ענייני קדושה ומצוות ולא ענייני טומאה ועבירות. ועל זה אמר מתיתיהו כהן גדול 'מי לה' אלי' ראשי תיבות מלא, 'מלא כל הארץ כבודו', כלומר, אין תחום פנוי ממנו יתברך. אם הזמן, שבו אנחנו לא עוסקים במצוות ממש, לא משועבד גם הוא לקדושה, כלומר, לא משרת משהו מן הקדושה, אז האדם הופך נבל ברשות התורה. כלומר עושה לעצמו רשות בפני עצמה ושוכח שמלוא כל הארץ כבודו, שהכל צריך להיות מקודש לצורך עליה. והכוחות שלו נדבקים יחד עם קליפת נוגה בשלשת הקליפות הטמאות שאין להם תיקון. אם יש לאותו אדם מצוות גם הן עוברות לאט לאט לרשות הטומאה.

כך אדם חוזר בשאלה. מה זה לאבד את כל הקדושה של האדם? מאיפוא זה מתחיל? זה לא מתחיל מזה שהוא לא שומר מצוות ועושה עבירות, אלא זה מתחיל בתחום של הרשות, ששם הוא לא מקדש את עצמו. את התחום הזה כל אחד מנצל לפי הלב שלו, לפי השכל שלו, הוא לא ממש מחויב, אבל מה שאדם עושה בתחום הרשות זה מה שקובע את המדרגה שלו. ניקח לדוגמא שני חברים. האחד מבקש מחברו מאה שקלים בהלוואה, מאה שקלים החבר מוכן לתת אין בעיה, אבל על אלף שקלים הוא כבר לא מאמין לו. חבר אחר שלו מוכן לתת לו אלף שקלים בלי בעיה אבל עשרים אלף שקלים הוא לא בוטח בו לתת לו. החבר הכי טוב מוכן לתת לו הכל, יש לו בו אמונה שלימה. ככה זה בינינו לבין הבורא, מי שמוכן לתת הכל, את כל הזמן הפנוי שלו, כל מה שיש לו, הוא בעל אמונה שלימה.

שבט יששכר נקרא 'יששכר חמור גרם', הוא נטל על עצמו את עול לימוד התורה והיו בניו תלמידי חכמים מופלגים השוקדים באהלה של תורה. למה הוא נקרא 'חמור גרם'? סוס כשהוא נושא משא לא יכול לנוח עד שלא פורקים את המשא מעל גבו. חמור לעומת זאת יכול לאכול כשמשא על גבו, לישון כשמשא על גבו, לא צריך לפרוק עול. אם אדם צריך לפרוק מעליו את הקדושה כדי להרגיש שהוא חי משמע הוא נמשך עם קליפת נוגה לתחום של השלש קליפות הטמאות.

יהודי שבאמת קשור לקדושה גם כשהוא אוכל הוא עם הקדושה וגם כשהוא הולך וגם כשהוא מדבר וגם כשהוא ישן, הוא כל הזמן במסגרת הקדושה, הוא לא פורק את זה מעליו אף פעם, חמור למשא. אין לו רגע שהוא יהודי ורגע שהוא בן אדם, כמו שאמרו הרפורמים 'היה יהודי בביתך ואדם בצאתך'.

טבע ואלוקות                                                                                                                    besodh logo

מה עומד בשרש המחלוקת בין ישראל ויוון על תחום הרשות? ישראל אומרים יש רק דבר אחד בעולם וזה רצון הבורא. אם הבורא רוצה יש לדברים קיום,ואם רגע אחד אפילו היה מתחלף רצון הבורא לא היה לשום דבר קיום, ובכלל זה גם העולם הזה, הגשמי, על חוקיו, שאנחנו קוראים להם חוקי הטבע. מי יצר חוקים אלו בבריאה ושומר עליהם שיתנהלו ויקיימו את העולם? ישראל אומרים 'הטבע' בגימטריא אלהי"ם, הטבע זה התבטאות של חוקים אלקיים, שהוא שם בעולם, והכל פועל רק לפי רצון הבורא.

יוון אומרת נכון שהבורא ברא את העולם הזה אבל הוא לא מצמצם את עצמו לעולם הזה הוא מעל לו בעולמות עליונים, פה בעולם הזה עובד הטבע בלבד בלי שום השגחה. ישראל אומרים הכל קשור, העולם הזה לא נברא סתם ללא תכלית. הכל מחובר בקשר של שרש וענף לעולמות העליונים. שלשת הדברים שמקשרים הכי חזק את הטבע אל מעל הטבע זה שבת , קידוש החודש וברית מילה. אלו דברים שמקשרים את הבריאה התחתונה לשרש הרוחני שלה שמעל הטבע. מעל הטבע זה מס' שמונה. מספר שבע מסמל את המחזוריות שבתוך הטבע שבעת ימי השבוע, שבעת התווים שבמוזיקה, שבעת הצבעים שבקשת... שמונה מסמל את מעל הטבע, שם יש חוקים אחרים. זה נקרא ספירת בינה בקבלה, זה מעל השבע ספירות התחתונות. ספירת בינה היא כבר מסגרת אחרת, כתוב שמי שזוכה להגיע לספירת בינה זוכה לחירות. כל המטרה של התורה והמצוות זה להעלות את כל המציאות הגשמית הכובלת אותנו פה כמו בבית סוהר לשרש הרוחני שלה, זה נקרא תשובה. להשיב אותה חזרה אל מעל הטבע. שלשת הדברים שעושים את זה הכי חזק זה שבת, מצוות קידוש החודש וברית מילה. שבת זה מעל הטבע בתוך הטבע. בשבת מקבלים כל העולמות עליה. ברית מילה זה היום השמיני, ומצוות קידוש החודש מעלה את הזמן אל מקום של מעל הזמן. כי מה זה מצוות קידוש החודש? בית דין מקדשים את החודש וקובעים מתי ראש החודש. לפי זה נקבעים החגים והמועדות שבאותו חודש, צום יום כיפור או ערב פסח וסוכות יכולים לזוז יום קדימה או אחורה לפי מה שבית הדין מקדשים את החודש. כלומר הבית דין שולטים על המציאות לפי החוקים שהבורא הכתיב לנו ולא המציאות העיוורת שולטת בנו.

ישראל אומרים שאין הבדל בין הטבע למציאות של מעל הטבע, זה הכל רצון הבורא. הטבע פועל מכח הבורא והנס פועל מכח הבורא. נס זה שהטבע משנה את הסדרים שלו ועובד בצורה אחרת. התרגלנו לראות את הטבע פועל בצורה קבועה את השמש זורחת במזרח כל בוקר, את החיטה שנובטת וצומחת מן האדמה וכו' אם משהו מתנהג בניגוד לחוקים הקבועים הללו אנחנו קורים לזה נס. אבל על אלו ואלו הבורא גזר רק שזה מתרחש באופן קבוע וזה באופן חד פעמי.

אם היינו רואים שקוברים אדם באדמה ואחרי תשעה חדשים היה מתחיל לנבוט אדם קטן. ואותו נבט היה גודל וגודל, עדיין קשור לאדמה, אבל לאט לאט מקבל צורת אדם עד שלאחר תשעה חדשים היתה נגמרת צורתו, היו קוטפים אותו והוא היה מתחיל ללכת. מה היינו אומרים על זה? זו היתה הרי סנסציה בלתי רגילה, נס שלא היינו מעכלים בכלל. תיאורטית מה ההבדל בין נס כזה לגרעין דומם, מת, שזורעים באדמה וצומח ממנו עץ שלם? הר' דסלר אומר שבעצם אין שום הבדל רק לתחיית המתים של החיטה התרגלנו, ולתחיית המתים של בני אדם לא התרגלנו. אין הפרש בין עץ מניב פירות שיוצא מן האדמה לאדם שיוצא מן האדמה. זאת בדיוק היתה התפיסה של ר' חנינא בן דוסא שראה את בתו בוכה בערב שבת. שאל אותה 'מה לך בתי?' אמרה לו 'אין לי שמן בשביל להדליק נרות שבת'. אמר לה 'מה יש לך?' ענתה 'חומץ' אמר לה 'שימי את החומץ ומי שאמר לשמן שידלוק יאמר לחומץ וידלוק'. מי מחליט שדווקא השמן ידלוק? היווני אומר הטבע, היהודי אומר הקב"ה, לכן לפי היווני אין שום אפשרות שהחומץ ידלוק אבל לפי היהודי אם הבורא מחליט אין שום בעיה שהחומץ ידלוק. ואכן באותה שבת נרות החומץ דלקו, ולא רק שדלקו אלא נשארו דולקים כל השבת עד הבדלה.

נס פך השמן

אחרי הניצחון הגדול עלו החשמונאים לביהמ"ק, גנזו את אבני המזבח שהיוונים הקריבו עליו לעבודה זרה, בנוהו מחדש, סדוהו בסיד, והתקינו לו כלי שרת חדשים. ביקשו לדליק את נרות המערכה אך לא מצאו שמן טהור, כי היוונים טימאו את כל השמנים. עד שמצאו פך שמן אחד שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, כלומר שהיה טהור להדלקה, אלא שהיה בו שמן מספיק ליום אחד בלבד. הדליקו בו החשמונאים את נרות המערכה ונעשה נס והשמן הספיק לשמונה ימים עד שהספיקו להביא שמן זית כתית וטהור מתקוע שהיא מהלך שמונה ימים מירושלים. לזכר הנס הזה אנו מדליקים שמונה ימים נרות חנוכה.

אם כבר הזכרנו את הנס שארע עם נרות השבת של בתו של חנינא בן דוסא נשאלת השאלה מה הנס הגדול שהספיק השמן לשמונה ימים? הנה כבר ראינו שאפילו לתנאים ארע נס כזה ועוד נסים הרבה יותר גדולים. ובכלל בימי בית ראשון אירעו עשרה נסים קבועים במקדש מהם שעשן המערכה היה עולה ישר כסרגל השמימה, לא רוח ולא גשם היטו אותו. דבר נוסף אש היתה יורדת משמים כאשר הקריבו את הקרבנות, אם היה הקרבן מרוצה ומקובל היתה יורדת אש בצורת אריה על המזבח ואוכלת את הקרבן. ואם לא היה מרוצה היתה אש בצורת כלב יורדת על המזבח. כמו כן, למרות ששחיטת הקרבנות היתה נעשית במקדש מעולם לא היו שם זבובים וכן הלאה. האין אלו נסים, ועוד תמידיים וקבועים?! ובכל זאת אין אנו חוגגים דבר לזכרם, מדוע דווקא נס זה אנחנו טורחים כל - כך לזכור ומשתדלים כל כך בפרסומו?!

יש בנס זה רמז עמוק לדבר מהותי מאד לעם ישראל.

שמן, אומרת לנו חכמת הקבלה, מסמל את החכמה, חכמה עליונה. המהות של הדלקת נרות זה משיכת אורות החכמה לתוך העולם הזה. היוונים הצליחו לטמא את כל השמנים במקדש כי בשרש מקור השמן כבר נטמא על ידי החכמה הזרה שלהם. היוונים הכניסו את החכמת הזרות שלהם והפילוסופיה המשובשת שלהם לתוך ישראל, וגרמו בלבול הדעות, והעכרת דעת התורה הטהורה. רק קומץ שמרו על דעת תורה נקיה, לכן מצאו רק פך אחד מוסתר שנשאר בטהרה והיה חתום בחותמת כהן גדול. כלומר נשאר מקום אחד נסתר שאליו לא הצליחו להגיע ומשם נמשכה החכמה מחדש לעם ישראל.

המקור של החכמה הזאת נקרא 'שמן המשחה', זה בא ממקום גבוה מאד שהוא שרש אל כל הקדושה, שרש נשמות ישראל. את המלך היו מושחים ב'שמן המשחה', את הכהן הגדול היו מושחים בשמן המשחה, ומיד עם המשחו התחבר לשרש נשמות ישראל. הרב מסביר שאהרן הכהן אחרי המשחו בשמן המשחה התבייש להקריב על המזבח. לכאורה היה צריך להיות הפוך, אלא שהקרבת הקרבנות נעשית בשביל כלל ישראל, על מנת לכפר על חטאיהם. ע"י המשיחה הזאת בשמן היה הכהן הגדול נקשר לכל נשמות ישראל ונכלל במחשבותיהם. והנה אהרן הכהן שהיה צדיק ונביא וטהור וקדוש פתאום אחרי המשחו החלו לחלוף בראשו מחשבות של אדם פשוט שחושב על גשמיות, ואולי אפילו למטה מכך אולי על גזל אולי על שקר. מיד נבהל אהרן להקריב על המזבח כשבראשו מחשבות כאלו. אמר לו משה רבינו דווקא לכך משחו אותך, שתהיה כלול מכל הדברים הללו ותתקן את הכל. אור החכמה יכול לתקן את הכל ושמן המשחה רומז לאור חכמה. גם בחנוכה אנחנו מדליקים נרות ומושכים את אור החכמה. ומכיוון שאור זה מאיר במקומות הכי אפלים אנחנו מדליקים את הנרות בחוץ, בחושך. אנחנו מושכים הארה מעולמות עליונים, מעולם אצילות, למלכות ולמקומות הכי נמוכים. במקום הכי רחוק עדיין אפשר להצית את האור. זו העבודה של חנוכה, להוציא את האור למקום החושך ושם לעורר את הניצוצות ששקועים בתוך הקליפות.

וכתוב בספרים הקדושים שבעת שאדם עומד להדליק נר חנוכה עומדים עליו כל הניצוצות הקדושים שלו ושל אבותיו ושל אבות אבותיו עד אדם הראשון שמא על ידי התעוררותו בהדלקת נר חנוכה יזכה להרים אותם ולהעלותם לשרשם ('מאיר עיני חכמים'). ויכוון בעת ההדלקה שבברכת 'להדליק נר חנוכה', שהיא הברכה הראשונה, יש שלש עשרה אותיות שהן מעוררות למעלה את שלש עשרה מדות הרחמים. וגם בברכה השניה יש שלש עשרה אותיות, יוצא ששתי הברכות הראשונות ביחד מגיעות לעשרים ושש אותיות כנגד שם הוי"ה שהוא בגימטריא עשרים ושש, והוא גם מקור הרחמים, ויכוון בזה.

ועוד, ידוע על הנרות שבתחילה ברא הקב"ה את האור וראה שהוא טוב, אלא שראה שאין הרשעים ראויים להשתמש בו, ולכן גנזו לצדיקים לעתיד לבוא, ומכאן שמו 'האור הגנוז'. אומר ה'אמרי פנחס' כמה זמן שימש 'האור הגנוז' לאדם הראשון? שלשים ושש שעות. וכנגד ל"ו שעות אלו יש ל"ו נרות שמדליקים בכל חנוכה (ביום הראשון אחד, ועוד שניים ביום השני ועוד שלשה ביום השלישי וכן הלאה) ול"ו מסכתות.

ומפני שהאור הגנוז הוא גדול מאד ואין העולם הזה יכול לסבול אותו, לכך אינו שוהה בחנוכה רק חצי שעה בעת הדלקת הנרות. ולכן אין עושים שום מלאכה חצי שעה מעת הדלקת הנרות רק יושבים אצל הנרות מסתכלים עליהם ואומרים שירות ותשבחות (ראה בנוסחים של הדלקת נרות לחנוכה) ויש המדליקים בבגדי שבת את הנרות, וכן נוהגים להרבות בצדקה בימי החנוכה. וכתב ה'ישמח ישראל' שנתינת צדקה ליראי שמיים בימי החנוכה בסגולתה לתקן מה שפגם הן בגלגול זה והן בגלגולים אחרים.

יהי רצון שנזכה יחד עם כל ישראל לתיקון כל מה שפגמנו בגלגול זה וגלגולים אחרים ולחזות בהדלקת נרות המערכה בבית מקדשנו במהרה בימינו אמן.        

                                                                                                                                                                                                                                                              besodh logo

  • שתף:

נשמח לראות את תגובתכם
שאלות,בקשות או בעיות יש לשלוח דרך טופס צור קשר באתר

התחבר לאתר על מנת להשאיר תגובות

subiconsml