חיי שרה דנה במיוחד בזיווג של יצחק – רבקה, אבל בכל זאת הכל הוא תחת הכותרת – חיי שרה. המדרש מספר שכל זמן ששהרה היתה קיימת היו אנשי המדינה מצליחים בכל דרכיהם וכשמתה “אפס כל יופי” ונתבלבלו כולם. הדברים שאנחנו מקבלים בחיים, הדברים שאנחנו מצליחים בהם ורואים בהם ברכה, הם הרבה פעמים השפעות שמגיעות אלינו מכח הצדיק.
כששרה נפקדה כתוב ש ‘הרבה עקרות נפקדו עמה, הרבה חולים נתרפאו בו ביום וכו’ ורב שחוק היה בעולם’, ולמה זה היה? צריך להבין שאברהם ושרה היו כל כך טהורים במידות שלהם שהם לא היו יכולים לשמוח בלידת בנם יחידם לעת זקנותם בשעה שיש בעולם הרבה עקרות והרבה חולים… על כן הרבה הקב”ה רב שחוק בעולם, בכדי שיוכלו לשמוח על הולדת יצחק.
ככה זה, הצדיק מושך שפע לכל העולם ובזכותו כולם נהנים אבל ברגע שהוא עולה לישיבה של מעלה, השפע שהוא מוריד נפסק וכולם מרגישים חסרים, ככה היה עם שרה.
“ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה” – התורה חוזרת פעמיים ויהיו חיי שרה, ואחרי זה שוב ” שני חיי שרה. זה כמו שאני אשאל מישהו בן כמה הבן שלך? והוא יגיד: הבן שלי בן 11, 11 זה הגיל שלו. למה אתה צריך להגיד לי פעמיים, ועוד באותו משפט? אז ‘בעל הטורים’ אומר שש”ויהיו” זה בגימטריא 37. ואלו היו עיקר החיים שלה. 37 שנה מהרגע שיצחק נולד עד שהיא נפטרה אלו היו השנים שבהם היא הרגישה שהיא חיה, הרגישה שהיא מאושרת.
אבל רש”י הקדוש מפרש את הפסוק – “כולם שווים לטובה” כל השנים שלה היו טובות. מה הכוונה טובות? הרי היא סבלה, חוץ מהנסיונות שהיו לה בגלל אברהם שפרעה לקח אותה לארמון ואבימלך לקח אותה לארמון, חוץ מזה היא הרי היתה עקרה. לא היו לה ילדים. איזה חיים טובים זה? אז החיד”א אומר שאת המילה “ויהיו” אפשר לקרוא “ישר ולמפרע” מה זה אומר? הכוונה שגם אם קוראים אותה רגיל וגם אם קוראים אותה מהסוף להתחלה בשניהם יוצא – ויהיו. וזה בא ללמד אותנו שהיא קיבלה את כל המאורעות שקרו לה בשמחה ובאהבה. וזה מסביר את מה שרש”י מפרש – שכל שנותיה היו שוות לטובה. כי למרות שהיא התייסרה ועברה נסינות, בכל זאת היא קבלה את הכל בשמחה ובאהבה.
והעניין הזה כל כך חשוב שבגללו הפרשה שבעיקר שמדברת על יצחק ורבקה נקראת בכל זאת חיי שרה, כי לשרה אמנו יש משהו כל כך חשוב ללמד אותנו – לקבל את היסורים באהבה, לקבל אותם בשמחה. ה’שומר אמונים’ מסביר לנו, ש“כל יסורים שאדם מקבל בעולם הזה מנכים לו בעבור זה יסורים בעולם הבא, לאין שיעור ואין חקר ומספר. ואלו היה האדם מבין ורואה זאת היה מרקד מתוך שמחה על החסד הגדול שהקב”ה עושה עמו. והוא כמו אם הרוחצת בנה מצואתו, ותינוק שאינו מבין הטובה צועק ובוכה, ואלו היה מבין הטובה והחסד שעושה אתה אמו היה מנשקה ומחבבה מרוב שמחה ואהבה!”
“ודע והבן (ש)אם האדם מקבל באהבה יסורים, על כל פנים על פי מדרגתו, אז מזדככים איבריו ונמתקים הדינים ממנו ונמחלים כל עוונותיו”.
היסורים בשבילנו זה הדבר שאנחנו רוצים לדחות אותו ולברוח ממנו, אבל באמת כשאנחנו מבינים שהם באים משמים לטובתנו, שהם מועילים לנו, שהם חשובים לנו, שהם חלק חשוב בחיים שלנו, חלק שמקדם אותנו גם פה בעולם הזה וגם בעולם הבא – אז אנחנו מקבלים אותם באהבה ומודים עליהם!
לפעמים אדם מיואש לגמרי בגלל היסורים, אין לו אמון בעצמו אין לו בטחון בקב”ה מה יהיה איתו הלאה, הוא מרגיש כזה חושך וקר ומנוכר. הוא צריך לזכור שבמוצאי שבת הראשון, פתאום שקעה השמש ונהיה חושך ואדם הראשון פחד, הוא לא ידע מה הולך להיות, הזדמנו לו שתי אבנים קשות והוא הקיש אחת בשניה עד שפתאום יצא אש ואדם הראשון ברך עליה “בורא מאורי האש” וזה לימד אותנו שגם בתוקף החשכה תמיד אפשר למצוא אורה ושמחה. וזה שרה עשתה, למרות ששמחה אמיתית היתה לה מהרגע שנולד יצחק, אבל בכל זאת כל חייה היא קיבלה את היסורים באהבה ושמחה לכן רש”י אומר שכל ימיה היו שווים לטובה.
כשהעולם נחסר מהשפע שלו עם מות צרה נעלו כל בני חת את הבתים שלהם ובאו לגמול חסד עם אברהם ולנחם אותו. באו וישבו לפניו, סופדים ומקוננים ומיללים. ככה הם היו נוהגים להביע את האבל שלהם. עמד אברהם וניחם אותם הוא, אל ירע בעיניכם שהיא נפטרה, זה מנהגו של עולם, אי אפשר להפטר מזה אבל אם אתם רוצים לגמול חסד עם המת תדעו שבאתי מארץ רחוקה ואין לי מקום לקבור את אשתי. אמרו לו בני חת: אתה מלך, ונשיא ואלוה עלנו תקבור אותה במיטב הקברים שלנו. אמר להם אברהם: ח”ו יש אלוה לעולם יש אדון, אבל אם אתם רוצים אני אשמח שתפייסו את עפרון החיתי שימכור לי את מערת המכפלה שנמצאת בסוף השדה שלו. כמה שהוא יבקש – אני אתן לו.
מיד הלכו בני חת לעפרון ודחקו בו למכור את המערה שבשדה שלו. ולא עוד אלא שמינו אותו להיות נשיא עליהם כדי שאדם גדול כאברהם לא יצטרך לעשות מו”מ עם סתם איזה אדם פשוט. אותו עפרון בא לאברהם ואמר לו “קח את השדה במתנה”. אבל אברהם אבינו הכיר בו שהוא צר עין, מדבר הרבה ועושה מעט והלוואי שהוא יסכים בכסף רב למכור את המערה, אז הוא אמר לעפרון, תראה אם אני אקח את המערה במתנה יגידו שלשרה לא היתה אפילו אחוזת קבר והיו צריכים במתנה לקבל איזה מקום בשבילה, קח ממני כסף ואני אקנה לה אחוזת קבר.
טוב, מלתת חינם את המערה מיד נקב עפרון סכום גבוה בשמים – 400 שקל כסף. זה היה הרבה מאד בשביל העסקת נדל”ן הזאת, אבל אברהם אבינו לא התווכח מילה, מיד שקל על ידו 400 שקל כסף גדוללים ויפים שמתקבלים בכל המדינות. עפרון ראה ככה, שאברהם אל מתווכח, מיד רצה להוסיף על המחיר, אבל בני חת לא נתנו לו לשנות בדיבור. והם כתבו וחתמו על שטר ומערהת המכפלה הפכה להיות של אברהם אבינו למעשה של עם ישראל לכל הדורות.
מה היה חשוב כל כך במערת המכפלה? בפרשה הקודמת קראנו על שלשת המלאכים שארח אברהם אבינו אצלו, ושהוא רץ לשחוט להם שלשה עגלים, כדי להכין להם שלש לשונות בחרדל. באותו זמן אחד העגלים ברח ואברהם עם כל זה שהוא אחרי ברית מילה, ביום השלישי למילה, היום הכי כואב רץ אחריו עד שהגיע למערת המכפלה. שם הוא הריח ריח גן עדן שיוצא מהמערה והבין שיש במקום קדושה נוראה. הוא נכנס פנימה וראה את אדם וחוה שוכבים שם ונרות דלוקים לפניהם. ואז חמד להקבר שם כמותם.
הזהר הקדוש אומר שאדם הראשון ראה אור שעולה מאותו מקום לשמים וחצב שם מערת קבר לו ולאשתו, ושפתח המערה סמוך לשער גן עדן. לכן המערה הזאת נקראת “פתח גן עדן” וכתוב בזוהר חדש שכל התפילות עוברות דרכה. (כנראה כדי לעורר זכות אבות). כלב בן יפונה, שהיה אחד משנים עשר המרגלים ידע את הסוד הזה ולכן הלך להתפלל במערת המכפלה שלא יפול בעצת מרגלים, וגם אליהו הנביא הלך לשם להתפלל שם. הזוהר גם אומר שהצדיקים כשהם עולים לגן עדן עוברים דרך שבעה שערים ובכל שער דנים אם ימשיכו הלאה. השער הראשון הוא מערת המכפלה, שסמוכה לגן עדן ואדם הראשון שומר על הפתח. אם זכתה הנשמה הוא מכריז “פנו מקום, שלום בואך”!
בפרשה הזאת אנחנו דנים בענייני שידוכים. אברהם אבינו שולח את אליעזר לארצו ומולדתו לקחת אשה לבן שלו יצחק. ‘החזון איש’ אומר שמקום הניחו לנו מן השמים בעסקי שידוכין להראות לנו בגלוי ענייני השגחה פרטית. איך הקב”ה מנהיג את עולמו, מביא את הבריות מכאן לשם, מקרב ומרחק אנשים, מצרף מקרים שונים וכל זה רק עבור שידוך אחד שיגמר בכי טוב. המדרש מספר איך היה השידוך של הבת של שלמה המלך (מדרש תנחומא):
מַעֲשֶׂה בִּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת יְפֵיפִיָּה שֶׁאֵין כְּמוֹתָהּ בְּכָל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.הִבִּיט בְּמַזָּלוֹת מִי בֶּן זוּגָהּ וּמִי יִשָּׂאֶנָּה,וְרָאָה שֶׁהוּא עָנִי אֶחָד וְאֵין בְּיִשְׂרָאֵל עָנִי כְּמוֹתוֹ. מֶה עָשָׂה?
בָּנָה מִגְדָּל גָּבוֹהַּ בַּיָּם, וְהָיָה מַקִּיפוֹ מִכָּל רוּחוֹתָיו מִסָּבִיב. נָטַל בִּתּוֹ וְנָתַן אוֹתָהּ בְּאוֹתוֹ מִגְדָּל הַגָּבוֹהַּ, וְעִמָּהּ שִׁבְעִים סָרִיסִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וּבַמִּגְדָּל לֹא עָשָׂה פֶּתַח, שֶׁלֹּא יִכָּנֵס אָדָם בּוֹ, וְנָתַן בּוֹ צֵידָה הַרְבֵּה.
אָמַר: אֶרְאֶה פֹּעַל הַשֵּׁם וּמַעֲשֵׂהוּ.
לְיָמִים הָיָה אוֹתוֹ עָנִי, שֶׁהוּא בֶּן זוּגָהּ, יוֹצֵא בַּדֶּרֶךְ בַּלַּיְלָה, וְהָיָה עָרֹם וְיָחֵף, רָעֵב וְצָמֵא, רָאָה נִבְלַת שׁוֹר מֻשְׁלֶכֶת בַּשָּׂדֶה, נִכְנַס בָּהּ בֵּין צַלְעוֹתֶיהָ לְהָפִיג צִנָּתוֹ. וּכְשֶׁיָּשַׁן שָׁם בָּא עוֹף גָּדוֹל וְנָטַל אוֹתָהּ הַנְּבֵלָה וּנְשָׂאָהּ עַל גַּג אוֹתוֹ מִגְדָּל עַל חֲדַר הַבַּחוּרָה. וְשָׁם הָיָה הָעוֹף אוֹכֵל אֶת בְּשַׂר הַנְּבֵלָה, וְיָשַׁב שָׁם עַל הַגַּג.
כְּשֶׁהֵאִיר הַשַּׁחַר יָצְאָה הַבַּחוּרָה מֵחַדְרָהּ לָלֶכֶת הַגָּגָה, כְּמִנְהָגָהּ בְּכָל יוֹם, וְרָאֲתָה אוֹתוֹ בָּחוּר. אָמְרָה לוֹ: מִי אַתָּה וּמִי הֱבִיאֲךָ לְכָאן? אָמַר לָהּ: יְהוּדִי אֲנִי מִבְּנֵי עַכּוֹ, וְעוֹף הֱבִיאַנִי לְכָאן. מֶה עָשְׂתָה?
לְקָחַתּוּ וֶהֱבִיאַתּוּ לְחַדְרָהּ, וְהִלְבִּישׁוּהוּ וְהִרְחִיצוּהוּ וְסָכוּהוּ וְנִתְיַפָּה מְאוֹד עַד שֶׁאֵין כְּמוֹתוֹ בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וַאֲהֵבַתּוּ הַבַּחוּרָה בְּלִבָּהּ וּבְנַפְשָׁהּ. וְהָיָה הַבָּחוּר חָרִיף וּמְפֻלְפָּל וּמְמֻלָּח וְסוֹפֵר. יום אֶחָד אָמְרָה לוֹ: רוֹצֶה אַתָּה לְקַדְּשֵׁנִי? אָמַר לָהּ: הַלְוַאי!
מֶה עָשָׂה? הִקִּיז דָּם וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה וּמֹהַר מִדָּמוֹ, וְקִדְּשָׁהּ וְאָמַר: עֵד ה’ הַיּוֹם וְעֵדִים מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל. נִתְעַבְּרָה מִמֶּנּוּ. כְּשֶׁרָאוּ אוֹתָהּ הַזְּקֵנִים מְעֻבֶּרֶת, אָמְרוּ לָהּ; כִּמְדֻמֶּה לָנוּ שֶׁאַתְּ מְעֻבֶּרֶת. אָמְרָה לָהֶם: הֵן. אָמְרוּ לָהּ: וּמִמִּי נִתְעַבַּרְתְּ? אָמְרָה לָהֶם: מָה לָכֶם לָדַעַת? נָפְלוּ פְּנֵי הַזְּקֵנִים, שֶׁהָיוּ מִתְיָרְאִים מִשְּׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, וְשָׁלְחוּ אֵלָיו לָבוֹא אֲלֵיהֶם.
נִכְנַס שְׁלֹמֹה בִּסְפִינָה וּבָא אֲלֵיהֶם. וְאָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵנוּ הַמֶּלֶךְ, כָּךְ הַדָּבָר, וְאָל יָשִׂים אֲדוֹנֵנוּ בַּעֲבָדָיו עָווֹן. כְּשֶׁשָּׁמַע שְׁלֹמֹה קָרָא לְבִתּוֹ וְשָׁאַל לָהּ עַל הַדָּבָר.אָמְרָה לוֹ: בָּחוּר אֶחָד הֵבִיא לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָפֶה וְטוֹב, תַּלְמוּדִי וְסוֹפֵר, וְקִדְּשַׁנִי. קָרְאָה לַבָּחוּר וּבָא לִפְנֵי הַמֶּלֶךְוְהֶרְאָה לוֹ הַכְּתֻבָּה שֶׁכָּתַב לְבִתּוֹ, וְשָׁאַל לוֹ הַמֶּלֶךְ עַל אָבִיו וְאִמּוֹ וְעַל מִשְׁפַּחְתּוֹ וּמֵאֵיזוֹ עִיר הוּא. וְהֵבִין מִתּוֹךְ דְּבָרָיו שֶׁהוּא אוֹתוֹ שֶׁרָאָה בַּמַּזָּל, וְשָׂמַח שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וְאָמַר: בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁנּוֹתֵן אִשָּׁה לְאִישׁ.
ככה אברהם אבינו שולח את אליעזר לחרן מתוך אמונה שלמה שהקב”ה יקרה לפניו את השידוך לבן שלו. אליעזר מגיע לחרן הוא ומתפלל לפני המקום “ה’ אלקי אדני אברהם הקרה נא לפני היום” הוא ביקש שבאותו יום שהוא בא כבר הוא יפגוש את הזיווג של יצחק, ואיך הוא יכיר אותה? הוא עשה לעצמו סימן – גמילות חסדים. “והיה הנער אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמלך אשקה אתה הכחת לעבדך”.
חז”ל אמרו שהוא לא ביקש כהוגן. מה, אם היתה איזו שפחה יוצאת ומשקה את הגמלים שלו – היה משיא אותה ליצחק? אלא שהכל מושגח משמים בהשגחה פרטית מדויקת לכן מיד שלחו לוא את רבקה, “והנה רבקה יוצאת”. רבקה היתה בת עשירים, היא לא היתה צריכה לשאוב בעצמה את המים, אבל לצורך הזיווג שיצא לפועל גלגלו משמים שבאותו יום היא תצא לשאוב. כשהיא יצאה לשאוב מים המים עלו לקראתה מהבאר, היא מלאה את הכד והלכה חזרה הביתה. אליעזר שעמד שם בקירוב מקום רץ אליה וביקש ממנה קצת מים, מיד היא הורידה את הכד עם המים שהיא שאבה משכמה ונתנה לו לשתות ואמרה “גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות”. כשאליעזר ראה ככה הוא לא האמין, הוא ממש עמד משתומם, היום הוא הגיע מכנען לחרן בקפיצת הדרך, היום הוא התפלל וכבר מגיעה הכלה?!! ר’ חיים מבריסק אומר שאנחנו צריכים לדעת שלא רק מי הזיווג שלנו נקבע משמים אלא גם הזמן והעת של החתונה, וכשהזמן מגיע הכל מתנהל פתאום במהירות ובחיפזון כמו שכתוב בפרשה: “וירץ העבד לקראת….ותמהר ותורד כדה אל השוקת… ותרץ עוד אל הבאר לשאוב…”. הכל בקפיצת הדרך, כמו שהדרך קפצה לאליעזר, כתוב שמקרית ארבע, איפה שהיה אברהם עד לחרן, שלשם שלח אותו אברהם – מהלך שבעה עשר יום, ונעשה נס לאליעזר וקפצה לו הדרך והוא עשה את הדרך הזאת בשלש שעות! ככה כשמגיע הזמן הכל קורה בחיפזון שלא יהיה עיכוב רגע אחד.
סותמים לנו את העיניים, את האזניים, הכל, כדי שהזיווג שה’ החליט יצא לפועל, כי זה התיקון שלנו. יש לזוג הזה תיקון לעשות ביחד או שהם משורש הנשמה. לכן, אומר ר’ חיים מבריסק שבעניני שידוכים צריך לדעת ש”מה’ יצא הדבר”. כמו שאמרו לבן ובתואל “מה’ יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב”. נראה לנו שאנחנו מחליטים, נראה לנו שאנחנו בוחרים, נראים לנו כל מיני דברים אבל למעשה “ארבעים יום לפני שנוצר הוולד כבר יוצאת בת קול ואומרת בת פלוני לפלוני”. אנחנו לא מחליטים כלום בענייני זיווגים, לא ההורים, לא הילדים, לא אף אחד, ה’ מזווג את הנשמות המתאימות ביחד או לצורך תיקונם או שזו משורש נשמתו. רק נראה לנו בעינים הגשמיות כאילו אנחנו בחרנו, כן רצינו לא רצינו, צריך לדעת שזה לחלוטין משמים.
לכן, גם אחרי מעשה, אנחנו לא צריכים להצטער שעשינו טעות איך לא ראינו, איך לא ידענו. אם זה הזיווג שלך משמים אז יעוורו לך את עיניים או לו ואתם תתחתנו כי יש לכם תיקון לעשות ביחד ולא יעזור כלום. את לא צריכה להבהל שטעית בבחירה שלך והתחתנת אם בן אדם שלא מתאים לך, תדעי שמשמים נתנו לך את הבן אדם שהכי מתאים לך עלי אדמות לעשות את התיקון שלך פה בארץ. יש הרבה פעמים שאדם מחשיב את עצמו יותר מדי ולא נאה לו להשתדך עם פלוני שנחשב פחות ממנו, מה עושה הקב”ה? לפעמים הוא מגביה את השפל ולפעמים משפיל את הגבוה. הנה יש סיפור על על הרשש האשכנזי שמלבד גדולתו וחידושיו החשובים בתורה, הוא ניהל גמ”ח לטובת הצבור והיה מדקדק ומקפיד מאוד שהכל יהיה נקי מגזל ומאבק גזל. פעם אחת אירע שיהודי מפשוטי-העם לווה אצלו 100 רובל והתחייב להשיב לאחר ארבע חודשים. כשהגיע יום הפירעון הוא הלך לבית של הרב להשיב את החוב אבל הרש”ש היה בדיוק בביהכ”נ. אותו יהודי הלך לשם ומצא אותו שקוע בסוגיה קשה. אז הוא שם את כספו על הספר שעסק בו ואמר “זה תשלום חובי”. הרב נענע בראש ואמר לו “טוב”. כשהוא שסיים את הלימוד הוא סגר את הגמרא בלי לשים לב לכסף, והלך הביתה, שם את הגמרא בארון כרגיל.
כל ערב הרש”ש היה מעיין ברשימת המלוים, באותו ערב הוא ראה שאותו יהודי לא שילם את החוב שלו. למחרת, שלח להודיע לו שיבוא לשלם את החוב. מיהר האיש אל הרב ואמר לו “שילמתי לרב אתמול בביהכ”נ בשעה שלמד”, הרב שלא זכר ששילם מרוב שהיה שקוע בלימודו, קרא לו להתחרט ולהשיב מיד את הכסף.
בינתיים נודע הדבר בעיר ומיד הופצה השמועה כי הלז רימה ושמו התפרסם לרעה בכל העיר עד שנאלץ לסגור את העסק שלו, ובנו יחידו ברח לכפר מחוץ לעיר מרוב בושה. לימים, יצא לרב לעיין שוב באותה גמרא ומצא את הכסף. נזדעזע הרב עד עומק נפשו, מיהר להזמין את האיש, ביקש את סליחתו מעומקא דליבא ושאלו כיצד יוכל לפייסו. הרב הציע לכנס את יהודי העיר ולבקש סליחה בפרהסיה.
אמר לו היהודי שזה לא יספיק כי הצבור יתלו המעשה ברוב חסדו וענוותנותו של הרב ולא יוכל להשיב את בנו הביתה וגם לא להחזיר את שמו הטוב. הבין הרב שהיהודי צודק וביקש מהיהודי לשלוח לקרוא לבנו, ואמר לו “אציעה לו לקחת את ביתי לאישה וזה בוודאי יטהר אותך לגמרי מכל חשד”. שמחה אדירה מלאה את לב היהודי, נשק את ידי הגאון ורץ לבשר לבנו את הבשורה הנפלאה. תוך שבוע ימים גמרו את האירוסין, הרב פרסם בצבור את אשר קרה באמת וחגגו הנישואין ברוב עם.
אז זה העניין, שהקב”ה מגלגל את כל הסיבות ככה שבסופו של דבר השידוך יצא לפועל. לכן כשפעם שאל מישהו את הרב הקדוש ה’פני מנחם’ זי”ע על שידוך שהציעו לבן שלו, אם זה השידוך משמים. ענה לו ה’פני מנחם’: נחיה ונראה , אם יצא מן הכח אל הפועל הרי לנו סימן כי אכן הוא מן השמים , ואם לאו אות היא כי אין זה השידוך משמים.
צריך לזכור שגם השידוך המיועד צריך לתפילה כלשהי. בדרך הלוך קפצה לאליעזר הדרך כדי לזרז את השידוך אבל בדרך חזור לא, למה? מסביר החתם סופר, שהיה צריך לחכות ליצחק שיתפלל. כל עוד אמא שלו היתה חיה היה לו כל כך טוב אתה אז הוא לא התפלל, אחרי שנפטרה, הלך על קבר אמו למערת המכפלה והתפלל. כשחזר מיד כשנשא ראה את שיירת הגמלים שבה רבקה. אז צריך תפילה, ותפילה מעומקא דליבא יכולה לגרום ש’יקדימנו אחר’ ויקח את הזיווג שלו. מה זה יקדימנו? יקדים אותו ברחמים, יעורר רחמים לפני המקום בתפילתו וייקח את זיווגו, לכן לא צריך לעכב יותר מדי את הזיווג, אלא להזדרז בעניין ולהוציא לפועל.
בעז”ה שתהיה לנו ברכה בזיווגים, יהיו זיווגים טובים לכולם, והזיווגים שכבר נשואים יתמתקו בשמחה ובשלום.
_________________________________
להצטרפות לוואטסאפ של השיעורים של הרבנית וקבלת לינק לשיעור המשוכתב: https://did.li/hlYaa
כניסה לזום👇 – ימי שני בשעה 21:00
https://did.li/7Sk6q
(סיסמה במידת הצורך 12345)
השיעור לנשים בלבד 🤩
ואל תשכחו להזמין את החברות להצטרף!! 🙌
