האור של גמר התיקון

חנוכה ידוע כחג האור. כל עניינו של החג הוא האור המיוחד המאיר בחג זה, אורו של גמר התיקון, שניתן לטעום אותו כבר עכשיו בעולם הזה. זהו אור גבוה מכל האורות, עד כדי כך שכתוב שלעתיד לבוא כל החגים יתבטלו חוץ מחנוכה ופורים. האור של חנוכה, יישאר לאחרית הימים. וזה סימן שיש פה עניין הרבה יותר עמוק, מהזכר לנס שקרה בימי החשמונאים. כי הלא נסים כאלו כבר ראינו, כמו למשל בזמן הגמרא, כשבתו של ר’ חנינא בן דוסא לא היה שמן כדי להדליק נרות שבת, רק חומץ היה לה, ואמר אביה “מי שאמר לשמן שידלוק יאמר לחומץ וידלוק”, ודלקו נרות החומץ כל השבת עד הבדלה!

האור שדלק במנורת המקדש באותם שמונה ימים הוא ענף לאור רוחני מאד מאד גבוהשהאיר באותו הזמן כתוצאה מההתעוררות והמסירות נפש של עם ישראל. אור זה רמוז בתורה. אם חונים (עוצרים) בתיבה הכ”ה שבתורה מגיעים ל”ויאמר אלוקים יהי אור ויהי אור“. במקביל, גם החושך של יון רמוז באותה פרשה בתורה. “והארץ הייתה תהו ובהו וחשך על פני תהום”. “תהו”, אומרים לנו חז”ל, רומז על שעבוד מצרים, “בהו” על גלות בבל, וחשך זה כנגד מלכות יוןשרצו להחשיך את עיניהם של ישראל מהתורה.

 

האסכולה היוונית

יון לא רצו להשמיד פיזית את עם ישראלאלא להשמיד את הרוחניותלקחת את הנשמות. שלא תהיה נשמה בעם ישראל, שלא תהיה תורה, שלא תהיה דת. היונים רצו להפריד את העולם מהקדושה. איך? פשוט מאד, על ידי הקצאת שטח מוגדר ומגודר לתחום הקדושה, שבו, ורק בו, יש ליהודי קשר לאלוקיו. לגבי שאר הדברים, הקשורים לתחום הרשות, החדירו היוונים את התפיסה שהם לא קשורים לקדושה, בהם הקב”ה ‘לא מתערב’. ההשקפה היוונית אומרת שלימוד התורה, התפילה, סעודות שבת וכו’ הם שייכים לקדושה, כל השאר לא קשור. לשיטתם, לא כל דבר שאדם עושה בחיים קשור לעבודת ה’. אדם יכול לשחק כדורגל, לראות סרט, לשבת בבית קפה וסתם לצאת לעבוד כל יום – כל זה לא קשור לקדושה. התחום הזהתחום הבינייםשהוא למעשה תופס את רב הזמן ורב החיים של האדם הממוצעהוא לתפיסת היוונים לא שייך לקדושה או לטומאהזה ניטראליואת התחום הזה דאגו היוונים להגדילליפות ולהאדיר ולעשותו מושךנוצץ וקורץ.

חזל גילו לנו שאין כזה דבר תחום בינייםבכל דבר שאדם עושה הוא מתחבר למשהו וזה או לקדושה או לטומאה. או שבן אדם עולה או שהוא יורד, הוא לא נשאר תלוי באוויר. במקום שיש קדושה אין סטרא אחרא, ובמקום שאין קדושה יש סטרא אחרא. זה מה שנאמר ‘לפתח חטאת רובץ’, לפתח של הקדושה רובצת הסיטרא אחרא, הנחש. לכן כל דבר שאדם עושה צריך להיות מקוש לקדושה. אם הוא בונה בית, זה על מנת לבנות מקום משכן ששכינה, בית מקדש מעט. מקום שהוא יוכל להכניס בו אורחים. אם הוא קונה בגד זה על מנת שיוכל לקדש את השם בהופעה שלו. אם הוא יוצא לעבוד זה כדי לספק חיותו וצרכיו, לאפשר לו להמשיך לעבוד את ה’, ולהשפיע בשאר הכסף לשאר הברואים – להחזיק תלמידי חכמים ולפרנס יתומים ואלמנות, לתמוך בזיכוי הרבים, ולסעוד חולים ועניים. זה חז”ל, זה היהדותלהכל צריך יש תכלית ומשמעותוהכל צריך להתחבר אליה. היוונים אמרו – העולם הזה! תשמור לך משהו לרוחניות אבל העיקר ‘חיה ואכול כי מחר תמות’.

 

קליפת נגה

למעשה, חז”ל גילו לנו ש’זה כנגד זה ברא האלוקים’. ארבעה עולמות בקדושה: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, וכנגדם ארבעה קליפות בטומאה: ענן גדול, רוח סערה, אש מתלקחת וקליפת נגה. אצילות, בריאה, יצירה הם עולמות כל-כך גבוהים בקדושה, שאצור בהם כל כך הרבה אור, שה’כנגד’ שלהם הוא טומאה מאד קשה, שאין לה שום תיקון ובירור אלא בכל מקום שהן מלובשות צריך לכרות אותן. כמו בברית מילה, שבה חותכים את הערלה, שהיא כנגד שלש הקליפות הטמאות הללו, וזורקים אותה לעפר.

הקליפה הרביעית נקראת קליפת נגה‘. קליפת נגה אמנם מקורה בטומאה אך אם היא מחוברת לקדושה היא מתקדשתואם היא מחוברת לשלש הקליפות הטמאות היא טמאה. קליפת נגה זה תחום הרשות אותו תחום שניסו היוונים להפריד מן הקדושה. ולכן פועלים בו אותם כללים שפועלים בקליפת נגה. אם תחום הרשות לא מחובר לקדושה, אז הוא נטמא כולו, ואז גם הזמנים שבהם היינו הכי רוצים להתקדש, גם הם לא מחוברים לקדושה. אנחנו יכולים לפעול בהכי גשמי, הכי חומרי, השאלה לאן זה מחובר, לקדושה או לטומאה. אנחנו עושים את זה בשביל לעזור לאחרים, בשביל להשפיע, בשביל רצון ה’ – זה קדושה.

לכתחילהניסו היוונים להגדיל כמה שיותר את תחום הרשותאת תחום שליטתה של קליפת נגה את ‘תרבות הפנאי’ שלא בקדושה, כדי לצמצם כמה שאפשר את תחום הקדושה, ובהיות קליפת נגה מתחברת לטומאה גם תחום הקדושה נפגם.

מאוחר יותר נלחמו היוונים חזיתית בקדושה עצמה, בשבת, ראש חודש, מילה, לימוד התורה, טהרה ועוד. מסירות הנפש שעשו היהודים לשמור על מצוות אלו, להילחם ולהסיר את עול השעבוד על מנת שיוכלו לקיים את התורה והמצוות, מסירות נפש זאת היא שמשכה את האור הגנוז‘ שברא הקבה מששת ימי בראשו וגנזו לצדיקים לעתיד לבואואור זה הוא שהשתקף בנרות במשך שמונה ימים במקדש, והוא זה שמתגלה בכל שנה ושנה בחנוכה בעת הדלקת הנרות בחנוכיה. לכן, נוהגים חסידים ואנשי מעשה להתבונן היטב בנרות החנוכיה במשך מחצית השעה בראשונה, כי בהם זורח האור הגנוז הנזכר. וכן נוהגים להרבות בצדקה בימים אלו ועל ידי הצדקה מתקן האדם פגמי נפשוומקובל שהיום האחרון של חנוכה , ‘זאת חנוכה‘, הוא גמר החתימה של יום כיפור.