צריך להבין למה מצוות ‘ואהבת לרעך כמוך’ היא עיקר התורה, למה החשיבות הגדולה של המצווה הזאת?

הכל סובב סביב זה שהבורא הוא טוב ומיטיב , הטוב המוחלט.  טוב המוחלט זה נקרא שהוא נותן לטובים ולרעים, משפיע לכולם שפע כל הזמן, והמטרה שבשבילה הוא ברא את העולם היא להיטיב לנבראיו,  לתת לנבראים מהשפע שלו, מהאור שלו.

בשביל לקיים את המטרה הזאת הקב”ה ברא בנבראים רצון לקבל את השפע כי אם למישהו אין השתוקקות לקבל משהו הוא לא נהנה.  כמה שיותר נרצה ונשתוקק למשהו יותר נהנה ונתענג כשנקבל אותו, לכן מידת הרצון לקבל שברא בנו מתאימה למידת התענוג שהוא חשב לתת לנו, כי זה תלוי בזה.

כמה תענוג חשב הבורא לתת לנו?  כל אחד יכול לתת טוב לשני כפי מה שיש לו.

כמה ‘עונג’ הבורא יכול לתת לנבראים? אין סוף, עונג בלי סוף.

אנחנו לא מכירים מציאות כזאת, עונג בלי סוף זה מושג שלא קיים במציאות שלנו.  במציאות שלנו כל טוב נגמר, כי אנחנו חיים בעולם של סוף אבל אצל הקב”ה זו מציאות אפשרית.  ולכן הקב”ה ברא בנו מידת רצון לקבל גדולה מאד, בכל אחד ואחד מאתנו, רצון שבעצם מגיע עד אין סוף.  אנחנו, בשלב הזה של התיקון, יכולים לגלות רק חלק ממנו, חלק מהרצון הזה, לעתיד לבוא בתחיית המתים יתגלה שיעור שלם של הרצון ואז נוכל להתענג במידה שלימה.

נגדיר את עניין התענוג.  תענוג זה כשאנו מקבלים הארה בכלים הרוחניים שלנו של הרצון לקבל, גם תענוגות גשמיים, זה אותו עניין.  הגדול ביותר שיכול להיות לאדם זה כשהאור האלוקי ממלא את הכלי שלו.  זה מקור התענוג, אין תענוג גדול יותר מזה בעולם.  כשיש התגלות אלוקית לאדם, אפילו לרגע אחד במשך כל החיים שלו, זה שווה את כל התענוגות שהיה לו כל החיים שלו.

התגלות אלוקית אחת.

לכן, הבורא רוצה לתת את עצמו לנבראים כי זה שיא התענוג שהנבראים יכולים לקבל, זה התענוג הגדול ביותר.  הר’ אשלג אמר שאם אנשים היו יודעים מה זה האור האלוקי היו מוכנים שיחתכו להם את הידיים והרגליים רק כדי להרגיש אותו.

כלומר כדאי לוותר על על העולם הזה וגם לסבול ייסורים רק כדי להתקרב עוד קצת לאור של הבורא כי האור של הבורא זה תענוג עילאי בלי סוף.

ההתקרבות והחיבור לאור של הבורא נקראת השוואת הצורה. כששני דברים רוחניים מקבלים צורה שווה, כלומר רצון שווה, אז הם יכולים להתחבר, זה נקרא השוואת הצורה.  כל עוד שיש משהו מפריד, שונה, בין הנאצל למאציל או בין שני אנשים אפילו, הם לא יכולים להתחבר בשלימות.  כמה שיש יותר דמיון יש יותר חיבור.  דמיון שלם, השוואת הצורה שלימה, נקראת דביקות.  לכן כתוב בתורה שהמטרה שהאדם נברא זה ‘ולדבקה בו’, הדביקות זה התכלית של כולנו כי היא מקרבת אותנו לתכלית של הבריאה של ליהנות לנבראיו. 

וכאן בא החידוש של הר’ אשלג: הפכיות הצורה בינינו לבין הבורא מרחיקה אותנו מהאור האלוקי.  הריחוק הזה הוא היפך מטרת הבריאה, כי מטרת הבריאה היא דווקא לקבל וליהנות מהשפע האלוקי ולא להתרחק ממנו.  משום כך כל העבודה של האדם בעולם הזה היא להפך את צורת הקבלה לצורת השפעה.   כי ברגע שזה יקרה,  ברגע שהרצון שלנו יהפוך מרצון לקבל, לרצון להשפיע, מיד באופן אוטומטי תיווצר דביקות בבורא וקבלת כל השפע האלוקי.

וזו עבודת חיים.  אם אדם מבין שכל דבר שהוא עושה לעצמו מפריד אותו מהשפע האלוקי זו ידיעה מאד מאד חזקה, שהופכת את כל ההוויה.  כי מה האדם לא עושה בשביל עצמו?  הכל הוא עושה בשביל עצמו.  אלא ש’בעל הסולם’ מסביר שכל עוד שהצורה שלך היא של מקבל אתה הולך נגד עצמך כי אתה דווקא מתרחק ממקור האור והשפע.

לכן השלב הראשון שלנו בעבודה זה להפסיק את התנועה הזאת של מקבל לעצמו, להימנע מקבלה עצמית.

השלב השני הוא להפך את כל הרצונות האלו, שיהיו בעל מנת להשפיע, כמו צורת הבורא.

בקבלה זה נקרא ‘מסך’.

ה’מסך’ מונע את האור מלהיכנס בכלים ומחזיר את האור לשורשו.  הכאת האור על המסך והחזרתו לשורשו יוצרת מה שנקרא ‘אור חוזר’.  ה’אור חוזר’ זהו כלי חדש לקבלת האור.  לא כלי של רצון לקבל, אלא כלי של רצון להשפיע. 

 ה’אור חוזר’ זה תנועה שבאה מצד הנברא, הוא לא רוצה לקבל את האור אז הוא מחזיר אותו לאחוריו.  כל רצון לקבל שיש לנו צריך לא לממש אותו בצורה אוטומטית אלא לעצור קודם.  למשל, מתחשק לי לאכול סנדוויץ”, סטופ, אני לא יכול בפשטות לקחת סנדוויץ’ ולאכול אותו ככה.  יש כמה שלבים שצריך לעשות באמצע.   קודם כל צריך לעצור את התאווה והרצון לאכול את הסנדוויץ’ ואח”כ לעשות כל מיני פעולות מקדימות כדי שהאור שבאותו אוכל יוכל להתלבש בכלים של קדושה, ואז יהיה תיקון.  אם לא עשיתי את הפעולה הזאת של עצירה, התנגדות, העלאת אור חוזר והלבשה של האור העליון אז אני מושך אורות בתוך כלים של טומאה והאור הזה  נעלם ומסתלק לתוך ה’קליפות’.  ככה נוצרות אצל האדם ‘קליפות’.  כל קבלה לעצמו שהאדם מקבל מעבירה אור לרשות הקליפות.  מי שמבין את זה מתחיל מהלך אחר בחיים שלו הוא מתחיל להתבונן על כל דבר שהוא עושה.  הוא מתחיל לשאול את עצמו האם זה בשביל עצמו או האם זה על מנת להשפיע.  אם זה בשביל עצמי – זה מפריד.  כל מה שאדם עושה רק לעצמו בלי שיש בזה נקודה, לפחות, של השפעה או לקב”ה או לזולת נהפך אותו דבר לקליפה.  קליפה זה חומר רוחני שמפריד את הנשמה מ’אור אין סוף’.  הצדיקים, שהם מאד קרובים, מרגישים כל פירוד וכל קליפה שמתלבשת.  מי שהוא מלא בדברים האלה זה לא כל כך משנה לו, קיבל יותר קיבל פחות, זה כבר הכל ממוסך ממילא.  באופן כללי הוא ירגיש לא טוב, ירגיש חסר, לא שלם, בלי שלוות הנפש, בלי שמחה פנימית,  מרוקן ותאב לעוד הארה, עוד הנאה, לא מסופק לעולם.