הרצון לקבל מתבטא בכמה אופנים אצל האדם, השניים העיקריים הם: מוחא וליבא.  מוחא זה עניין של שכל, רצון לקבל שבשכל, וליבא זה רצון לקבל שבלב.  הרצון לקבל שבשכל מתבטא בזה אדם רוצה לדעת מה הוא יקבל מכל דבר שהוא עושה.  רב האנשים עושים דברים רק כשברורה להם התועלת שהם יפיקו מהם, אפילו אם התועלת היא רחוקה.  אם יגידו להם תעבדו עכשיו שעות נוספות כדי שעוד עשרים שנה תקבלו הרבה כסף מהחברת ביטוח – הם יעבדו.  זה נקרא רצון לקבל של המח.

החלק של המח מתוקן על ידי אמונה.  אמונה היא דבר שמעל השכל, מעל הדעת, שאדם עושה אפילו אם הוא לא מבין מה הוא עושה ואפילו אם הוא לא בטוח אם תהיה לו תועלת מזה.  זה נקרא אמונה, והאמונה מתחלקת להמון חלקים, יש הרבה פרטים באמונה.  העמוד העיקרי שעליו נסמך האיש היהודי הוא אמונה.  הוא מאמין שהקב”ה משגיח השגחה פרטית בעולם, כלומר שכל צעד שלו מושגח מלמעלה, כל שקל שנופל לכיס שלו זה הכל בהשגחה פרטית, למרות שהוא לא תמיד רואה את זה.  אומרים לו: “עשר תעשר למען תתעשר”  איפה פה ההיגיון?  אם אני נותן מעשר מהכספים שאני מרוויח  זה יעשה אותי עשיר?   תראה לי את זה בחוש, לא תמיד רואים את זה בחוש. אמונה.  אמונה זה תרופה לרצון לקבל של השכל,  הדור שלנו השכל שולט בו.

הרצון לקבל של הלב זה הרצון של האדם להרגיש תענוג בכל דבר שהוא עושה.  אם הוא מרגיש שיש לו איזשהו תענוג באיזה דבר שהוא עושה – הוא יעשה, אם אין לו תענוג במה שהוא עושה כבר לא שווה לו אותה פעולה.  התענוג יכול להיות תענוג מאוחר, יכול לקבל הנאה מהעתיד, מספיק לאדם שידע שבעתיד הוא ייהנה.  הוא יכול לעשות דברים שבחיים הוא לא היה עושה אם לא הייתה לו הנאה, העיקר שהוא ידע שיהיה לו עונג או סיפוק בעתיד.

אלו שני מיני הרצונות לקבל שיש לאדם ואת שניהם צריך לתקן, גם את החלק של המח וגם את החלק של הלב.

התיקון הוא השפעה לזולת.  לתת לזולת מה שאתה רוצה, מה שנותן לך תענוג, לתת אותו בלי לחכות לשום תמורה, להשפיע לזולת, להשפיע לה’. בהתחלה העבודה הזאת קשה מאד. אדם צריך להתרגל למעשים של השפעה, למחשבות של השפעה, לדעת איך להפך את הרצון שלו שיהיה בעל מנת להשפיע.  לעשות מעל השכל והדעת, באמונה שהדרך היחידה להתקרב לאור של הבורא  זה רק על ידי היפוך הרצון לקבל שיהיה בעל מנת להשפיע.  וגם בזה יש חלקים, יש את החלק שבין אדם למקום, כמו הנחת תפילין וציצית.  ויש את החלק שבין אדם לחברו, כמו ‘לא תשנא את אחיך בלבבך’ וכו’.  שניהם הם רצון הבורא, שניהם משפיעים לו נחת רוח, לא כי הוא צריך את זה, מאתנו הוא לא צריך כלום, הוא הרי שלם בכל מיני השלימות ואין לו שום חיסרון, אלא דווקא משום הטבע של השפעה של הבורא, משום שהדברים הללו גורמים לשלימות הנפש שלנו, לעילוי וזיכוך הנשמה שלנו, משום כך הם גורמים נחת רוח לבורא יתברך.