מחלת הקנאה
הקנאה היא אחת המידות הקשות. היא גורמת לנזקים רבים, והורסת כל חלקה טובה בחיי האדם – חיי משפחה, חיי חברה, חיי בית כנסת. כל אחד מקנא בשני – למה לו יש ולי אין, למה הוא קיבל ואני לא, היא יפה ואני פחות, אותו מעריכים ואותי לא. זה מביא את האדם למצבים מאוד קשים, הן ברובד של המחשבה והן ברגשות ובמעשים. אדם שחולה במחלת הקנאה, חייו אינם חיים. יש קנאה רגילה, שמופיעה כמעט בהכרח בין עובדים, בבית הכנסת וכדומה, אבל לפעמים היא מגיעה לעומק הנפש ויכולה להגיע למצב פתולוגי. נלמד על הקנאה משני ספרים: הראשון הוא ‘שערי קדושה’ של רבי חיים ויטאל, והשני הוא ‘מסילת ישרים’ של הרמח”ל. הם מסכמים היטב את העניין, ולאחר מכן נרד לעומק ונראה מה הפתרון. אפשר לחיות לגמרי ללא קנאה. זהו אחד הסימנים של הגאולה. אדם שמשוחרר מקנאה, הרבה יותר טוב לו מאשר למי שהאנרגיה שלו והנפש שלו פונות כל הזמן לעבר הזולת. אנשים חושבים שקנאה זו מידה מאוד נמוכה, אבל למעשה היא תופסת לא רק אנשים קטנים שעסוקים כל היום ברכילות בשוק, אלא גם אנשים גדולים מאד. אף אחד לא ניצל מזה, אם אינו מכיר את הנוסחה כיצד להגיע למצב של חוסר קנאה. לכן חשוב ללמוד על הדברים ולחזור עליהם עד שמפנימים אותם.
שערי קדושה
אומר רבי חיים ויטאל ב’שערי קדוש’ (ב, ד): “הקנאה, היא גרמא לבוא לידי שנאה, וגם היא יותר קשה, כי מורד על הקדוש ברוך הוא למה השפיע טובה לחברו יותר ממנו”. התולדה המיידית של קנאה, היא שנאה כלפי הזולת. יתרה מזאת, כאשר אדם מתלונן בליבו על כך שלשני יש ולו אין, הוא בעצם בא בטענות לריבונו של עולם. כביכול הוא אומר לו: טעית הפעם, חילקת את העוגה לא נכון. לכן המקנא בעצם מורד בקדוש ברוך הוא, ובאופן בו הוא מנהל את העולם. “ואמרו ז”ל (אבות פ”ד כ”א) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. צא ולמד כי כל הראשונים לא נענשו אלא בשביל הקנאה, כי הנה קין המדבר פה אל פה עם השם יתברך נטרד מן העולם הוא וזרעיותיו על שקינא לתאומתו של הבל ועל ידי כן עבר כל אותם העבירות” אדם ששקוע בקנאה, תאווה וכבוד, כבר לא חי במציאות הנורמלית. כל היום הראש שלו עסוק בזה. קין לא היה אדם פשוט. הוא היה נביא, אדם רוחני מאד. הקב”ה דיבר אתו. הוא ואחיו הבל קיבלו כל אחד חצי עולם, מה כבר היה חסר לו? אבל בגלל שה’ קיבל את מנחתו של הבל ולא את זו שלו, נכנסה בו קנאה עד שרצח את אחיו. זו מציאות לא הגיונית, להרוג מישהו כי אתה מקנא בו. “ועשרת השבטים לא גלו למצרים אלא בעון “ויקנאו בו אחי” וסוף סוף נענשו בעשרה הרוגי מלכות”. יעקב אבינו עשה ליוסף כתונת פסים, בזמנם זה היה מלבוש של מלכות. בכך רמז שהוא המובחר שבאחים. בספרים כתוב שהיתה זו טעות מצד יעקב, ולמדו מכך שלעולם אל יפלה אדם את בנו ביןהבנים. אדם שמחלק כסף לילדים, לא ייתן לאחד יותר מאחרים. צריך להתייחס לכולם בשווה. מי שיש לו ילדים יודע שזה קשה. יש ילד שיותר מסתדרים אתו, השני יותר נודניק, לפעמים יש נטייה לתת לזה יותר ולזה פחות.
בעקבות כתונת הפסים, קינאו האחים ביוסף, ולא יכלו אפילו להגיד לו שלום. רש”י אומר שמתוך גנותם למדנו שבחם: אדם שהוא צבוע, מסתיר את שנאתו בלב, וכלפי חוץ מחייך ומתנהג בנימוס. האחים לא נהגו אחד בפה ואחד בלב. הם לא הסתירו את קנאתם ביוסף, אלא אפילו לא אמרו לושלום. מרוב שנאה כמעט הרגו אותו. אלמלא אמר להם ראובן להשליך אותו לבור, ואלמלא הציל אותו יהודה מידם, היו חותכים אותו לחתיכות. אותם עשרת השבטים היו צדיקים גדולים, לעולם לא נגיע לקרסוליים שלהם, אבל עד כדי כך הקנאה מעבירה את האדם על דעתו. היא גורמת לו לעשות דברים שליליים שלא היה חולם שיעשה אותם. פעם הלכתי לקריית שמונה להעביר שיעור, וכולם ישבו שם כמו בתשעה באב. מה קרה? מתברר שיה שם רואה חשבון אחד, האיש הכי נחמד ורגוע בעיר, כולם אהבו אותו. בוקר אחד קם וירה באשתו. אם אדם לא יסדר את הראש שלו, הוא יכול להיות האדם הכי רגוע והכי שליו, ועדיין להגיע למעשים שלא העלה בדמיונו שיגיע אליהם, אפילו עם האישה שהוא הכי אוהב. “וירבעם (מלך ישראל), שכל חכמי דורו לפניו כעשבי השדה, נטרד מן העולם בקנאתו ממלכי בית דוד”. ירבעם היה אדם גדול מאוד, אבל חטא והחטיא את הרבים. יום אחד תפס אותו הקב”ה בבגדו ואמר לו: “חזור בך, ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן”. שאל ירבעם: “מי בראש?”. מי ראשון – אני או הוא? ענה לו הקב”ה: בן ישי (דוד) בראש. אמר ירבעם: ”אם כך, לא רוצה”. הפסיד הכל, את העולם הזה ואת העולם הבא שלו, בגלל קנאה. הקנאה מעבירה את האדם על דעתו, וגורמת לו לעשות את הטעויות הכי גדולות. “גם שאול (המלך) בחיר השם כבן שנה, שלא טעם טעם חטא ולא היה במלכותו שום דופי, כמו שאמרו ז”ל (יומא דף כ”ב ע”ב) נטרד ממלכותו ונהרג הוא ושלשת בניו, ונהרגו נוב עיר הכהנים, וגלו ישראל ביד פלשתים ונחרב משכן שילה, והכל על שקינא לדוד בענין גולית, סרה מעליו רוח הקדש ונחה עליו רוח עועים”. אחרי שדוד הרג את גוליית, שרו לו הנשים: ”הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו” (שמואל א, יח, ז). המספרים הללו מבטאים דרגה רוחנית. אלף זו דרגת חוכמה, ורבבה זו דרגת כתר. עם ישראל נקראים 60 ריבוא, 60 רבבות. קל יותר להגיד 600 אלף, אבל אומרים 60 ריבוא כדי לציין את המדרגה של שורש הנשמות שלנו, שמגיעה מהכתר, מהיחידה. לכן אמרו הנשים, ששאול הגיע עד החוכמה, אבל דוד הגיע גבוה יותר. כתוצאה מכך נכנסה בשאול רוח רעה. על שאול מסופר שהיה גבוה מכל העם – לא כמו שחקן כדורסל, אלא גבוה רוחנית. חז”ל אמרו שהיה נקי במלכותו מעבירות כמו תינוק בן שנה. במקום אחר כתוב ”שאול מרחובות הנהר” (בראשית לו, לז), ראשי תיבות ‘משה’, רמז לכך ששאול ומשה הגיעו מאותו מקום רוחני. בצדיק הזה נכנסה רוח שטות, רוח קנאה, מה שקוראים היום פסיכוזה. היחיד שיכול להרגיע אותו היה דוד המלך, שהיה מנגן לו בנבל ומוציא ממנו את הרוח הרעה עם הניגונים. אבל שאול רדף אחרי דוד ורצה להרוג אותו, כל זה בגלל הקנאה. אלו לא אנשים פשוטים, ואפילו אצלם הקנאה החריבה הכל. ”אין בן דוד בא עד שתוסר הקנאה” לא יכול להיות שתהיה קנאה בעם ישראל ויבוא משיח. צריך ללמוד בספרים את הדברים האלה, ללמד בבתי הספר לא רק מתמטיקה והיסטוריה אלא איך להציל את הילדים שלנו מקנאה. שמעתי על הרבה ילדים במצבי נפש לא טובים בגלל שיימינג ברשתות. בגלל קנאה האחד מבייש את השני, מחרימים ומנדים ילדים. פעם באה אליי לטיפול בחורה עם מחלות, שהשם ירחם. לא הבנתי למה, עד ששמעתי על מה שעשו לה בבית הספר התיכון. קינאו בה, נידו אותה, אין לה חיים יותר. מה ילדה קטנה יכולה לעשות מול זה? שום דבר. את הדברים האלה צריך ללמד בבית הספר היסודי. יש גם קנאה טובה. כתוב ”ותקנא רחל באחותה” (בראשית ל, א). היא קנאה בלאה שהיא זוכה להוליד את השבטים, להעמיד מצאצאיה את מלך המשיח. אנחנו יודעים שזו לא קנאה רעה, משום שרחל ויתרה על החתן המפואר שלה, יעקב, וגילתה ללאה על הסימנים שנתן לה. היא לא קנאה בלאה אלא אהבה אותה מאוד, ולכן זו קנאה טובה. למדנו אפוא מהספר ‘שערי קדושה’ עד כמה המידה הזו רעה וכמה היא תופסת את כולם. אי אפשר להינצל ממנה אם לא מסדרים את המוח והשכל כמו שצריך.
מסילת ישרים
הרמח”ל מסביר את מידת הקנאה בספרו ‘מסילת ישרים’ (פרק יא): “הקנאה גם היא אינה אלא חסרון ידיעה וסכלות. כי אין המקנא מרוויח כלום לעצמו וגם לא מפסיד למי שהוא מתקנא בו”. הגאון מווילנה אמר שבכל ספר מסילת ישרים אין אות אחת מיותרת. חשוב לדייק במילים. השורש של הקנאה הוא חוסר ידיעה וסכלות. אדם שמקנא בחבר שיש לו אוטו יותר יפה או גינה יותר יפה, לא מרוויח מזה דבר, רק מרירות בנפש שלו. במידות רעות אחרות יש לפעמים תועלת: בגזל יש רווח, משיגים משהו ביד. בכעס אפשר לאיים על אחרים ולשלוט עליהם. אבל בקנאה אין שום רווח או תועלת, לכן זה רק חסרון ידיעה וטיפשות. “ואינו אלא מפסיד לעצמו, וכמאמר הכתוב שזכרתי (איוב ה): ופותה תמית קנאה. ואמנם, יש מי שסכלותו רבה כל כך, עד שאם יראה לחבירו איזה טובה יתעשש בעצמו וידאג ויצטער, עד שאפילו הטובות שבידו לא יהנוהו מצער מה שהוא רואה ביד חברו, והוא מה שאמר עליו החכם (משלי יד): ורקב עצמות קנאה”. המקנא גורם רק הפסדים לעצמו. המהות של הקנאה היא, שכאשר רואים שלשני יש טוב – מרגישים רע. אם מישהו אחר קיבל עבודה טובה או קנה בית, המקנא מרגיש רע. כל טובה שהוא רואה אצל השני ואין אצלו, ממש מדאיגה אותו וגורמת לו צער. הוא רק מחכה שהשני יאבד הכל. מרוב שהוא שקוע בקנאה, הוא לא מסוגל ליהנות ממה שיש לו. התוצאה היא שלשני לא נגרם נזק, הוא נשאר עם מה שברשותו, ורק המקנא סובל מהקנאה ולא נהנה מהחיים.
