הצורה בה מסביר הר’ אשלג את העבודה היא מאד פשוטה להבנה, היא התכלית של כל המצות.  המצוות, מטרתן להכשיר אותנו להשפיע בכל העניינים, כלומר, לבנות כלים של השפעה שבהם יוכל האור האלוקי להיכנס.  זה ההבדל בין טומאה לקדושה.  בטומאה האדם מקבל לעצמו, זה כללות כל ענייני הטומאה, שהוא מקבל לעצמו ולא משפיע, ובקדושה האדם מקבל על מנת להשפיע.  הר’ אשלג מסביר שקדוש שווה משפיע.  אדם קדוש זה אדם משפיע, מקום קדוש זה מקום שיש לו שפע רוחני לתת, זמן קדוש זה זמן שבו אור מושפע לנבראים.  יש דרגות בקדושה, יש קדוש יותר ויש קדוש פחות.  המקום הקדוש ביותר הוא ‘קודש הקדשים’ בבית המקדש, הנשמה הקדושה ביותר זה נשמת משיח צדקנו, והזמן הקדוש ביותר הוא יום הכיפורים.

באותה מידה יש גם הפוך: מקומות טמאים, זמנים של טומאה ואנשים טמאים.

בעל ‘הסולם’ הביא לעולם את תורת הדור האחרון.  הוא עשה את התורה מאד פשוטה, כל הסיבוכים של העולם מגיעים בסופו של דבר לנוסחאות מאד מאד פשוטות.  מחשבים, עם כל התחכום שלהם,  שהולך ומתפתח מיום ליום, מה שעומד בבסיסם זה שיטה בינארית: 0 ו – 1.    גם תורת היחסיות של  איינשטיין מבוססת על עקרון מאד פשוט, שהכל יחסי.  הכללים הגדולים בנויים על עקרונות פשוטים מאד, וגם הר’ אשלג מציג לנו עקרון מאד פשוט: או שאני מפריד את עצמי על ידי קבלה עצמית או שאני משפיע ואני מתחבר.

הדרך היחידה שאדם יכול להתחבר לאור ולתקן זה להפך את הכלים מהצורה הטבעית שלהם.  אם אדם הולך על פי הטבע שלו,  על פי האינסטינקטים – הוא מתרחק מהתכלית שלו שהיא קבלת השפע האלוקי, אלא אדם צריך להיות מודע, עובד, מתייגע ‘יגעת ומצאת תאמין’.  מה היגיעה?  להשפיע במקום לקבל לעצמך.  ברגע שיש לך כלים של השפעה – קנית דבקות, באותו רגע.  כלים של קבלה זה טומאה, זה מפריד.   אדם שהוא אגואיסט – מפריד את עצמו מדביקות, מפריד את עצמו מקדושה.  אדם שהוא אלטרואיסט הוא משפיע, הוא נותן לזולת, לא משנה מי זה יהיה אותו אדם, ברגע הנתינה הוא נהפך לדבוק, בתנאי שהנתינה נעשית בצורה הנכונה.  הר’ אשלג מלמד אותנו לא להיכנס לדמיונות, יש אחד שהנתינה שלו היא מראש עם מחשבה שההוא יסדר לו בתמורה איזו פרוטקציה באיזשהו מקום, יקבל אותו לעבודה או יחזיר לו מתנה כשלו תהיה איזו שמחה, אז הפעולה הזאת לא נקראת נתינה, כי יש לו כוונה של קבלה עצמית בעצם נתינת המתנה, הפעולה הזאת נקראת קבלה לעצמו.  ולפעמים זה יותר גרוע מאחד שמקבל לאור היום, כי זה צביעות, זו קבלה של אינטליגנטים, קבלה של ספקולציות, זה לא נקרא נותן, זה נקרא מקבל, הוא מפריד. ויש אחד שמקבל וכל הקבלה שלו זה על מנת להשפיע.  וזה  ‘ידע איניש בנפשו’, כל אחד צריך לעשות חשבון נפש, לדעת אם הוא בצד המקבלים או בצד הנותנים.

לכן כל קבלה  שלנו צריכה להיות במטרה להשפיע.  למשל, אם אדם רוצה להתחתן צריך לברר עם עצמו למה הוא רוצה להתחתן.  אם אדם רוצה להתחתן כדי שתהיה מי שתפנק אותו, תדאג לו , תשמח אותו, תבשל לו וכו’ והיא מתחתנת מאותן סיבות – היא חולמת על האביר על הסוס הלבן, שידאג לה ויפרנס אותה וישמח אותה ועוד כל מיני חלומות למיניהם משני הצדדים, אז אולי ממש בהתחלה זה יסתדר אבל מיד אחרי זה מה יקרה?  מלחמת המפרץ.  כל אחד מתאכזב מהשני למה הוא לא מממש את הציפיות שלו והחלומות שלו.  סוף סוף חשב שיוכל להגיע למנוחה ולנחלה באופן ממוסד ורשמי, להיות מקבל מהשני את כל הציפיות שלו והנה מה קורה פה?  הצד השני חושב בדיוק אותו דבר לכיוון ההפוך.    כל אחד רואה כמה השני הוא אגואיסטי ולא מתחשב ומתנפץ כל ארמון חלומותיו.

אדם שמתחתן כי זה רצון הבורא, ורוצה להשכין שכינה בביתו, רוצה לבנות קן של השפעה, של נתינה, של דביקות, עם מטרה כזאת זה נקרא זווג בקדושה.  בצורה כזאת אפשר לקבל את השפע שהבורא נותן, וזה שפע גדול להתחתן, זה שינוי עצום בחיים של האדם, כל מיני דברים טובים משתלשלים מזה, השאלה למה עושים את הדברים.