הסוג השני של תאווה הוא תאוות האכילה. זה גם תיקון גדול של הדור הזה. מי שמטפל בדיאטות, מגיעים אליו תורים ארוכים מאוד של מטופלים. אצלי היו עומדים בתור מהקליניקה ועד מירון, כי יש לאנשים בעיה גדולה עם העניין הזה של אכילה. לעם ישראל במדבר היה מן, אוכל משמיים שנבלע באיברים. אבל הייתה להם תאווה לאוכל נמוך, מה שנקרא אכילה גסה. כשאדם אוכל ככה, הוא יוצא מהקדושה. כל אחד צריך לקדש את עצמו במותר בדבר הזה. בעל ‘הסולם’ כותב שלאדם יש שלושה גופים: חיצוני, אמצעי ופנימי. הגוף הפנימי נקרא גוף של חשמל, גוף קדוש. זה לא החשמל שאנחנו מכירים, אלא אור גבוה מאוד. הגוף הפנימי הזה הוא הגוף הנצחי שיהיה לכל אחד שיגיע לעולם העליון. כשנכנסים לעולם העליון, מורידים את הבגדים הצואים שמעורבבים מטוב ורע, ומלבישים לאדם בגדים אחרים. זה הגוף הנצחי שלו. הגוף החיצוני זה גוף הבשר שיש לנו. הוא נקרא גם משכא דחיוויא, העור של הנחש או קליפת הנחש. קליפת הנחש פירושה הרצון לקבל לעצמו. בגוף הזה נמצאות כל התאוות. הגוף האמצעי הוא מקליפת נוגה. הוא נמצא באמצע בין טוב לרע, ויכול להיות טוב או רע, תלוי מה האדם עושה עם עצמו. שלושת הגופים האלה מתאימים לשלושת תחומי החיים של היהודי: יש תחום טוב, תחום רע ושטח ביניים שהוא לא מוגדר. התחום הטוב הוא קיום המצוות, בו שורה הקדושה. התחום הרע הוא העבירות, הסטרא אחרא והטומאה. ביניהם יש רשות שיכולה להיות דבוקה בקדושה או בסטרא אחרא, תלוי במעשים של האדם. זה נקרא קליפת נוגה. אם האדם מתקדש, בהתחלה קליפת נוגה נדבקת בקדושה, ולאחר מכן היא מעבירה את כל הסטרא אחרא גם כן לקדושה. כל התחומים של האדם עוברים לקדושה, ואפילו הזדונות נהפכים לו לזכויות. אם אדם עושה תשובה מאוד חזקה, הוא יכול לשאוב את כל העבירות שלו ולהפוך אותן ממש לאור. אבל אם חס ושלום הוא עושה עבירות בלי לחזור בתשובה, הוא נמשך לצד העבירה וכל המצוות נמשכות אתו לשם.
התנהלות בתחום הרשות
קליפת נוגה נקראת התחום של הרשות, שבו התורה לא הגדירה איך לעשות וכמה לעשות. יש דברים בחיים שלא מוגדרים כמצווה ולא כעבירה, אלא כרשות. למשל, לשמור שבת זו מצווה, לחלל שבת זו עבירה, ויש תחום באמצע – מה אתה עושה בשבת בזמן הפנוי שלך? אתה יכול לטייל כל השבת, לא לעסוק בתורה, לא להתפלל, לא לעשות סעודות. לא עברת עבירה ולא חיללת את השבת, אבל זה נקרא לצאת מרשות הקדושה. התורה אומרת שמותר לאכול בשר כשר, ואסור לאכול בשר טריפה, אבל התורה לא אמרה כמה לאכול. אדם יכול כל היום לאכול בשר ולשתות יין ולא לעשות עבירה כביכול, אבל זה נקרא שהוא נבל ברשות התורה. בתחום של הרשות, הוא לקח את העניינים שהם מותרים וניצל אותם עד הסוף, ולכן הוא יצא מרשות הקדושה. אדם שהולך בדרך כזאת, בסופו של דבר כל הצד של הקדושה אצלו ילך גם הוא לצד של הסטרא אחרא.
האדם קובע איזה גוף מבין השלושה יהיה חזק אצלו. אנשים רציניים, שלוקחים את העבודה הזאת ברצינות, יכולים לגרום לגוף הפנימי להאיר ולזכות לגוף הנצחי שלהם פה בעולם הזה. יש רק בודדים כאלה. שאר העולם נעים בין הגוף החיצוני לבין הפנימי. מה שקובע איזה גוף יהיה חזק ואיזה יהיה חלש, הוא המחשבות של האדם. כשאדם חושב רק על עצמו ועל תועלת עצמו, הוא מזין את הגוף החיצוני. הגוף הפנימי ניזון ממחשבות שהן מחוץ לעצמו, מחשבות על השפעה, על נתינה לזולת. כשאדם זוכה להשפיע, הוא מחזק את הגוף הפנימי ומחליש את החיצוני, ואחרי זמן מה, גם הגוף החיצוני מסתפח לקדושה. אדם יכול לקדש אפילו את הגוף הגשמי שלו פה בעולם הזה. זאת דרגה גבוהה מאוד. לעומת זאת, אדם שיש לו מחשבה לקבל לעצמו, מחזק את המשכא דחיוויא ומחליש את הגוף הפנימי. כאשר אדם בא לעולם, בהתחלה הוא קטן ולאחר מכן הוא מתחיל להתפתח. יש לו את כל האברים הדרושים לצורך החיים הבהמיים: הוא יכול לקחת, לאכול, לעשות הכל עם הגוף הגשמי. לעומת זאת, את האברים הרוחניים האדם לא מקבל לבד. הוא צריך לברוא אותם בעצמו. זה אומר להשתמש בכל האיברים על מנת להשפיע – עם העיניים בהסתכלות, עם הפה, עם האוזניים עם הידיים והרגליים, שהכול יהיה לתועלת של השפעה. האדם בורא את הגוף הזה ברוחניות, ואתו הוא נכנס לעולם העליון. מה שהוא לא ברא בעצמו, הוא יהיה בעל מום בזה. אם הוא פגם בעיניים שלו, לא יראה בעולם העליון. אם פגם באוזניים, לא ישמע. אם לא הניח תפילין, לא תהיה לו יד שמאל ויהיה חסר לו חלק מהראש.
מילוי חסרונות
תאוות האכילה היא אחת התאוות החזקות ביותר, כי זו אחת הדרכים המיידיות בהן אדם יכול למלא חיסרון. אדם שמרגיש חסר, חסרה לו אהבה, חסרה לו תשומת לב – הוא חייב משהו שימלא אותו. אין לו במקרר קופסאות של אהבה, לא מוכרים את זה בסופרמרקט. אז הוא מכניס לפה עוד פיצה, עוד שניצל, ואז הוא מרגיש מלא חלקית. האוכל נותן לו מילוי. ובאמת באוכל יש אנרגיה ממשית, מאכל זה אותיות ‘מלאך’. האדם מרגיש שזה ממלא אותו בנפש, אבל כמו שכתוב: “צַדִּיק אֹכֵל לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר” (משלי יג, כה). זה כמו עם הכסף. אדם שלא אוכל בקדושה, נהנה במשך עשירית השנייה עד שהאוכל יורד בגרון, ואחרי זה הוא שוב מרגיש חסר. זה לא מילא לו את מה שהוא רצה, כי בטן רשעים תחסר. אי אפשר להשתמש בכלים שבורים כדי להתמלא. לכן המאכל לא יכול למלא אדם שבור, אלא צריך לדעת מה באמת החיסרון. יש כל מיני טיפולי הרזיה כמו דיקור מחטים באוזן או ניתוח קיצור קיבה. זאת לא רפואה. הרפואה האמיתית היא לאזן את האדם רגשית, נפשית ושכלית. כשהוא יהיה מאוזן, הוא יאכל פחות. חוסר איזון גורם להרגשת חיסרון הולכת וגדלה, ואז ישר רצים למקרר. זוהי אכילה גסה שמוציאה את האדם מקדושה, והמקור שלה הוא במשכא דחיוויא, בעור של הנחש. הנחש מופיע בפעם הראשונה בגן עדן, שם הוא מפתה את האישה שתאכל מהפרי. זה מראה עד כמה העניין של האכילה הוא שורשי בנפש, לכן זה קלקול שמתמשך. האר”י ז”ל אומר שעיקר אחיזת הקליפה באדם נכנסת דרך המאכלות. העניין הוא שהאכילה היא כל הזמן, זה דבר תמידי. יש אנשים שמתמכרים למאכלים. צריך כמובן שהאוכל יהיה כשר, ולברך ברכה ראשונה ואחרונה שמפרידות את הקליפה מאותו מאכל בפנים ובחוץ. עיקר אחיזת הקליפות נמצאת שם, כי אכילה זה הפגם הראשון. כולנו, כל הנשמות, הן חלק מאדם הראשון ומחוה. החוויה הראשונה שלנו היא אכילה. עד נח היתה אסורה אכילת בשר. כולם היו צמחוניים, ורק אחרי המבול הותרה אכילת בשר. לעתיד לבוא שוב לא יאכלו בשר. הסיבה שהוא הותר היא משום שיש בזה תיקון. כך מובא בכתבי האר”י ז”ל. לצדיקים אין תאוות למאכלים, הם אוכלים רק בשביל התיקון הרוחני.
תיקון הבשר והדגים
יש תיקונים גדולים בעניין של האכילה, בייחוד שהיה בית המקדש קיים. גם היום יש קצת תיקון באכילת בשר, ולכן אנחנו אוכלים בשר כדי להעלות את הבהמות. בכתבי הרש”ש, בספר “נהר שלום” מופיע הסבר מעניין לאכילת בשר. כתוב בגמרא שעם הארץ לא יאכל בשר באמצע השבוע, כי אין לו כוח להעלות אותו. תלמיד חכם יכול לעשות זאת. הרמב"ם כותב בהלכות דעות שלאדם בריא די באכילת בשר מערב שבת לערב שבת, פעם בשבוע.
דג זה משהו אחר. הדגים שייכים לעולם אחר מאשר בשר. יש באכילת בשר תיקון, אבל לא חייבים לאכול בשר. ההלכה אומרת שאם הנפש של האדם דוחה איזה מאכל, למשל דגים, אז אסור לו לאכול אותו בשבת, כי בשבת צריך להתענג. אין דבר כזה לסבול מהמצוות, בעיקר בשבת. אם אדם לא מתענג מדג, שיתענג מטחינה, מחסה, לא משנה מה. אבל צריך לדעת שיש תיקון גדול בדג. יש ארבעה יסודות: אש, מים, רוח ועפר. החלה מייצגת את העפר, היין זה הרוח, הדג זה המים והבשר זה האש. השבת היא שלמות, לכן מי שרוצה להגיע לשלמות, צריך בסעודה את ארבעת היסודות האלו. יש גם מלח ועוד פרטים בסעודה.
חולים רוחניים
על כל פנים, כמו שאמרנו, האכילה היא הדרך המיידית והחזקה ביותר למלא חיסרון. מכיוון שיש בזה אור גדול, יש בזה גם כן קליפה גדולה. בעל התניא אומר שאדם שאוכל אכילה לא טובה או דבר איסור, זה עלול להוריד את הנפש שלו למקום שלא יוכל לעלות ממנו. שמעתי מהרב גינזבורג שיש ברוחניות מצב של חולה שיש בו סכנה, וחולה שאין בו סכנה. הרמב”ם אומר שאחת התכונות של החולה היא שהוא אוהב דברים מקולקלים, מאכלים לא טובים. הבריא נמשך לדברים טובים, והחולה אוהב דווקא מאכלים מזיקים. אני באמת רואה את זה בקליניקה, שאנשים עם אסטמה אוהבים דווקא מוצרי חלב וגלידות, דברים שמזיקים להם כי יש בהם הרבה ליחה. זה העיוות של הרע, שהוא גורם לאדם לאהוב את הדברים שמזיקים לו. זה נקרא חולה. “חולה” בגימטרייה 49, וחסר לו אחד לשער ה-50. חסרה לו הקדושה. אותו דבר קיים גם בתחום הרוחני. מבחינה רוחנית, חולה שיש בו סכנה זה אחד שמתאווה לדברים אסורים, וחולה שאין בו סכנה זה אחד שמתאווה לתענוגות מותרים, לגלידה עם בד”ץ. הוא חי על תענוג.
יש אנשים שהאכילה ממלאת להם את הריקנות ממש. בכל רגע של ריקנות הם אוכלים משהו ובזה מתמלאים עד לרגע הבא. יש אכילה, יש טלוויזיה, ככה אנשים ממלאים את החלל. זו אכילה גסה. כתוב: “בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ” (משלי ג, ו) אדם צריך לדעת את הקב”ה בכל מה שהוא עושה. אחד העניינים העיקריים הוא האכילה. מכיוון שהאכילה היא מקור כל כך חזק של אור, היא יכולה להיות מקור למפח נפש. לכן אדם צריך להתגבר כשהוא אוכל. צריך לדעת שאת התאווה לאכילה הוא קיבל מהקב”ה. אנחנו לא הולדנו את הרצונות. צריך לדעת להשתמש נכון ברצון, ואז יש בזה אור גדול מאכילה נכונה. בכל אופן, צריך לזכור לא להתמלא באכילה. הרמב”ם אומר לאכול 1/3 קיבה. להשאיר מקום, אף פעם לא לשבוע. זה נראה קשה, אבל הרמב”ם היה גדול הרופאים והוא אמר שרוב המחלות מגיעות מהאוכל, על פי רוב מכך שאוכלים יותר מדי. הרמב”ם אומר שאפילו אם אדם יאכל את המאכלים הכי בריאים, אבל יאכל הרבה וימלא את הקיבה, כל החיים שלו יהיו מלאים כאבים, חולאים ותשישות כוח. שלא לדבר על זה שזה מזיק מבחינה רוחנית. גם בשבת לא צריך לאכול אכילה גסה. יש בדיחה על רבי יהונתן אייבשיץ, שכאשר היה ילד אכל פעם חתיכה גדולה מהדגים שאמא שלו הכינה לכבוד שבת. שאל אותו אביו: מה עשית? אמר לו: טעמתי מהדג. אמר לו אביו: אמנם אומרים בתפילה “טועמיה חיים זכו”, אבל צריך רק לטעום, לא לאכול הכל! השיב לו הילד: ומה כתוב בהמשך – “גם האוהבים דבריה גדולה בחרו”, אז אני בחרתי את החתיכה הגדולה… זה סיפור על רבי יהונתן אייבשיץ, שלא היתה לו תאוות אכילה. אבל האכילה בשבת צריכה להיות במידה. יש סימן של הרב אשלג אם האכילה היא בקדושה בשבת או שלא. אם מרגישים צורך לישון אחרי האכילה, זה מראה שהאכילה לא היתה לשם שמיים. זה עניין של תאווה.
