זהירות מהגזל
מי שכסף זו המטרה שלו בחיים, שההצלחה שלו נמדדת בכמה כסף הוא מביא לבית כל חודש, אף פעם לא תהיה לו שמחה בבית. תהיה עצבות, כי תמיד חסר לו חצי, תמיד יש חוסר. במצב כזה, קשה מאוד לא להגיע לידי הונאה וגזל. זה יצר הרע של חמדנים. כל מי שעוסק במסחר, או שמספק סחורה או שירותים לאחרים, מכיוון שהוא רואה שלא גדל לו הממון, הוא חושב על אפיקים נוספים. החפץ חיים אמר שהיצר הרע של החנווני הוא קשה מאוד – לרמות במשקל, אגורה פה ואגורה שם. כתוב שעל פרוטה שאדם גזל מחברו, הוא צריך לחזור בגלגול, גם אם היה צדיק, כדי להחזיר את הגזלה. אין כמעט סיכוי שאדם שיש לו את התאווה הזאת לא ייפול לגזל. אנשים המציאו כל מיני מילים בשביל תאוות ממון, כמו שקרים לבנים, כל מיני קומבינות. לא אומרים "הוא גנב", אלא "הוא סוחר". אנשים לא מודים בזה בפה מלא שהם עושים את זה. יש כאלה שאוהבים את העניין של גזל, אומרים שזה ראשי תיבות "גם זו לטובה"… ביהדות אין הפקר. יש הלכה על כל דבר ודבר: איך החנווני צריך לשקול, מה קורה עם האבק שנופל מהקמח שהוא שוקל ועכשיו יש טעות במשקל, מה קורה עם הדבש שנשאר בכלי הקודם ששפכת ממנו אל הכלי של הקונה. יש דיוקים בעניין של משקל, של משא ומתן, של מסחר. יש גם הלכה כמה מותר לייקר את המוצרים, יותר מזה אסור. החפץ חיים אמר שאדם צריך לדעת את כל ה'שולחן ערוך' כדי להיות בעל מכולת, אחרת לא יוכל להימנע מעבירות של גזל. לו עצמו היתה מכולת, וכולם היו באים לקנות אצלו. ידעו שהוא הולך לפי ההלכה. הוא ראה שהוא לוקח פרנסה מאחרים, אז הוא החליט לפתוח את המכולת רק שעה אחת ביום. בשעה הזאת כולם היו מגיעים לקנות ממנו. התחיל לפתוח בשעה שלא נוחה לאנשים, כי לא רצה ליהנות משל אחרים, אבל כולם חיכו לו מחוץ לחנות גם בשעה הזאת. בסוף הוא סגר את החנות, כי הוא הרגיש שהוא פוגע בפרנסה של אחרים. החפץ חיים הזהיר שחנווני לא יכול להימנע מעברות אם הוא לא יודע הלכות גזל. מי שאוהב ממון, אומרים שהגזל נדבק לו בידיים. כביכול הוא לא מתכוון לקחת, הוא מעביר את היד והכסף כאילו נדבק לו על הדרך, כי יש לו תאוות ממון. הוא מייקר עוד קצת, לוקח עוד קצת. לפעמים הוא צריך לספק חומר מסוים, אז הוא מדלל אותו במים. נותן לפעמים פחות ממה שצריך. בזה הוא נכשל. הרמח"ל אומר שכל ענייני העולם הזה, ניסיון הם לאדם. כל רגע ורגע זה ניסיון. יש בכל מצב פנימיוּת וחיצוניוּת. החיצוניות זה המקרה שמתרחש עכשיו – מישהו צריך לספק סחורה, הסחורה עולה כך וכך, אבל הוא רוצה להרוויח עוד עשרה שקלים, כי החיים קשים. אז הוא מערבב ליטר מים בתוך העשרה ליטרים של החומר. הוא מספק את זה והקונה לא מרגיש, הכל בסדר. עכשיו המוכר הרוויח את העשרה שקלים. עוד שנה הוא לא יזכור שום דבר מהעשרה שקלים הללו. מה שנשאר ממה שהוא עשה זו קליפה, מטען שלילי רוחני לנצח נצחים. זו הפנימיות של הדברים. המקרה הגשמי שאדם עובר בחיים האלה זה ניסיון בלבד, להיאבק על האמת. יש נקודת אמת לכל דבר, והמעטפת החיצונית של החיים היא ניסיון להכשיל את האדם. במקרה הזה מדובר בגזל, והקב"ה כבר יסדר את הדברים כך שהאדם לא ייהנה מהגזל הזה.
מה נשאר אצלנו בסוף?
יש בדיחה כזו: מישהו גנב פעם אלף שקל, ולקראת סוף שנה היו לילדים שלו טיפולי שיניים. הוא הלך לרופא שיניים ויצא לו בדיוק אלף שקל. אמר האיש: איזה מזל שגנבתי, מאיפה הייתי משיג אלף שקל? אמרו לו: שוטה! אם לא היית גונב, לא היו לילדים שלך בעיות שיניים… מי שגוזל, הקב"ה יסדר לו בעיות שיניים, בעיות ברדיאטור, בעיות בחשמל ובכל מיני דברים כדי שהוא לא ייהנה מהגזל. יוצא שגם יש לו עברה, וגם הוא לא נהנה מהכסף. החיצוניות של המקרים זה קליפה, זה הבל הבלים, זה כלום. זה ניסיון של האדם שהוא חושב שאם הוא יגנוב עכשיו אלף שקל, אז יהיה לו טוב. הוא לא יודע שזה הכל ניסיון. הקליפה החיצונית היא לא מציאות, היא עוברת מן העולם. המציאות האמיתית היא עולמו של הקב"ה. מה שנשאר לאדם מכל המקרים החולפים האלה זה האם הוא עמד בהתמודדות, האם הוא נאבק. האם התגבר על היצר למרות שיכול היה לגזול בלי שיתפסו אותו. זה שם המשחק: יש יצר הרע. התגברתי או לא? אם התגברתי, אני מקבל עוד נקודה, עוד חיזוק לנשמה, עוד עלייה רוחנית. אם לא התגברתי, עוד חושך, עוד ירידה. הכסף שהרווחתי נשכח מהר מאוד. יש רק מציאות אחת בעולם והמציאות הזאת היא ה' יתברך, אין עוד שום דבר אחר. בין הקב"ה לבין הנשמה שלנו נמצא הניסיון. כל החיים של האדם הם ניסיונות. כל מפגש זה ניסיון, כל דיבור זה ניסיון, כל עבודה זה ניסיון, הכל ניסיונות לאדם. אתה יכול להתגבר, להוציא מזה אור, או שתיפול בידי השטן והסטרא אחרא, ומה יהיה עם הנשמה שלך בסוף? הרי בסוף הכסף לא יישאר. יש אנשים בני 70-80. מה הם זוכרים מכל מה שהם עשו? נניח שהם אכלו במסעדות שונות. אז אכלת לפני 3 שנים באיזו מסעדה מרהיבה במנהטן, אבל מה נשאר לך מזה עכשיו? זאת קליפה חולפת. העולם החיצוני כולו ניסיון לאדם, מלשון נס, להרים. התרוממת מזה או שנפלת מזה? הקדוש ברוך הוא נותן ניסיונות כדי שנתגבר. ככה האדם צריך להתייחס לזה.
סוגים של גזל
גזל הוא כל מקרה שבו אדם מחסר מחברו משהו. אנשים חושבים שגזל זה רק ללכת לגנוב כסף מכיס של משהו, אבל זה לא כך. גזל זה גם כשאדם עובד כשכיר באיזה משרד, הוא צריך לעבוד 8 שעות. בעל הבית יצא שעתיים לסידורים, והוא רוצה לנוח חצי שעה. הוא לא עובד עכשיו. זה גזל גמור, אלא אם כן יש לו הסדר עם בעל הבית שיש לו חצי שעה הפסקה באמצע. אם בעל הבית יצא ואתה לא עובד 5 דקות, וההסכם הוא שכן תעבוד, זה גזל גמור מדאורייתא. על דבר כזה אדם חוזר בגלגול. זה ממש כאילו הכנסת יד לכיס שלו ולקחת כסף. הוא שילם לך על משהו שלא עשית. להיות שכיר זה קשה מאוד. אנשים פשוט נכנסים לנורמות של התנהגויות פסולות בחברה. נכנסים לכל מיני משרדים, רואים אנשים יושבים, שותים נס קפה ומדברים. כתוב שכל שעותיו של השכיר מכורות לבעל הבית. בכל רגע ורגע הוא צריך לעבוד, אלא אם כן בעל הבית אמר לו: לך תשכב בנדנדה מתחת לעץ בחוץ. אם לא, הוא צריך לעבוד. אם אין לו עבודה שבעל הבית נתן לו, שימצא משהו לעשות. זה רק פרט אחד. מה אם הוא החליט להרים טלפון למישהו? הוא אומר לעצמו: "יש לבעל הבית כל כך הרבה, אז מה אם עשיתי שיחת טלפון לראות מה שלום האישה והילדים?! שיחת טלפון אחת…" הרשו לך להתקשר? זה שווה פרוטה? – גזלת פרוטה. דין פרוטה כדין מאה. מה זה משנה אם גזלת פרוטה אחת או אלף דולר? בדין שמיים אין הבדל ביניהם. אתה לא יכול לדעת מה זה גורם לשני. יש אנשים שעובדים באיזה בית ספר לרפואה ומרגישים חופשי, כאילו מכונת הצילום של ההורים שלהם. יש להם משהו לצלם, ישר מצלמים על חשבון בית ספר. כל צילום עולה כסף. אנשים מרימים גבות. אני בא ושואל: אפשר לצלם משהו? צוחקים עלי במזכירות: כולם מצלמים, מה הבעיה? תצלם! היה פעם תנא אחד שהלך בשדה של מישהו, שהיה בו שביל באמצע השדה. ראתה אותו ילדה קטנה ואמרה לו: "למה אתה הולך בתוך השדה?" זה נקרא מסיג גבול, הוא הולך בשדה של מישהו אחר בלי רשות. אמר לה: "ראיתי שיש כאן שביל". אמרה לו: "ליסטים שכמותך עשו את השביל הזה". אחד עובר, השני עובר אחריו, נהיה שביל שכולם עוברים בו וכך הורסים את השדה. אחד מרים טלפון בזמן העבודה, החדשים באים ורואים שהוא מתקשר, כולם מתחילים להתקשר ולגזול. אנשים לוקחים עפרונות לעצמם כי חושבים שבעל הבית מיליונר.
זהירותם של צדיקים
כתוב שהגזל מעכב את המשיח. מי שהולך לפי ההלכה, כשהוא רוצה להשתמש במשהו של מישהו אחר, הוא מיד מבקש רשות. הוא לא יחשוב בכלל להתקרב לגזל. גזל זה גם למכור מוצר ולייפות אותו יותר מדי, לגרום לו להיראות יפה מבחוץ כשהוא רקוב מבפנים. אדם מוכר בית, יש לו איזה סדק בקיר והוא מכסה אותו עם ארון כדי שלא יראו. זו הונאה. יש בזה הרבה הלכות. היהדות רוצה להציל את האדם מגזל. הכסף נקרא דמים, לקחת כסף מהזולת זה כמו לקח את הדם שלו. יש מאמר שלם של רבי נחמן בליקוטי מוהר”ן שאומר שמי שלוקח מחברו ממון, כאילו הוא לוקח את הבנים שלו. אנשים מגדירים את הגזל כלקיחת כסף מהשני. זה לא נכון. כל שפע שלוקחים מהזולת זה גזל. בגמרא (תענית כג, א) מסופר על אבא חלקיה, שהיה נכדו של חוני המעגל. הם היו משפחה של מורידי גשמים. פעם היו שנתיים בצורת. שלחו לאבא חלקיה קבוצה מכובדת של רבנים וביקשו ממנו שיתפלל כדי שירד גשם. כאשר הגיעו לביתו, אמרה להם אשתו שהוא עובד בשדה. הגיעו הרבנים הנכבדים לאבא חלקיה, והוא המשיך לעבוד בשדה. אמרו לו: שלום עליך רבי! – והוא לא ענה להם. לא אספר כאן את כל הסיפור, אבל בסופו של דבר שאלו אותו: למה כשבאנו אליך אל השדה ואמרנו לך שלום, לא ענית לנו? הרי כתוב שנותנים שלום לכל אדם, אפילו לגוי בשוק משום דרכי שלום! אמר להם אבא חלקיה: אני שכיר יום, שכרו אותי לעבוד יום שלם. אם אני אגיד לכם שלום, תתחילו לדבר איתי, לשאול מה נשמע, איך הילדים וכו’, וככה מתחילים להתגלגל לשיחה על חשבון זמן העבודה. למה לי לפתוח את הפתח הזה בכלל? כשאני עובד, אני לא מדבר עם אף אחד, כי זה גזל. צריך ללמוד הלכות בשביל לא להיכשל בזה.
השמח בחלקו
כוחה של תאוות הממון גדול מאד. יכול להיות אדם רגוע, נורמלי, מכבד אנשים, מכבד את ההורים שלו, ותאוות ממון תוציא אותו מדעתו ממש, עד כדי כך שהוא יכול להרוג. אנשים תולים את החיות שלהם בכסף. צריך לזכור את האקסיומות שאמרנו: יותר יגיעה לא תעזור. התרופה לתאוות הממון היא השמחה במה שיש, להתרכז בזה ולשמוח במה שהקב”ה כבר נתן לך. להלל את הקב”ה על מעט ועל הרבה שנתן לנו, על מה שיש. ללמוד לחשוב בצורה כזאת: זה החלק שלי, זה שלי. למישהו אחר יש משהו אחר, אז זה הניסיון שלו, אלו החיים שלו. לי לא צריך להיות את מה שיש לו. לי מספיק מה שיש. ככה צריך לחנך את המשפחה כדי שיגדלו ילדים בריאים. אם הילד רואה שעל כל הפסד של 100 שקל אבא צועק חצי שעה בטלפון, הוא לא יגדל בריא. גם הוא יגדל עם תאוות ממון. לרב אשלג יש מאמר שמסביר את המרכיבים של הנפש של האדם. מרכיב אחד זה מה שהוא קיבל מההורים שלו, שעובר לילד בתת-מודע. כל דבר שההורה מתעסק אתו בצורה מרכזית בחיים, גם הילד שלו יהיה חייב להתעסק עם זה. אם האבא יתעסק עם פוליטיקה, גם הבן שלו יעסוק בזה. אם האבא היה קמצן, הילד יהיה חייב להתעסק עם כסף. כשיש לאבא את העניין הזה, זה עובר לבן, אבל זה לא חייב לעבור אליו באותה צורה. או שיהיה פזרן גדול או שיהיה קמצן גדול, אבל הוא יהיה חייב להתעסק עם זה. לפני הכל צריך לדעת לשמוח בחלק שלנו, שיהיה הכי קטן או הכי גדול. השם ייתן לכולם שפע, שיהיה לכולם מספיק. המחשבה שצריך יותר מזה היא מצד יצר הרע. קבל את מה שנתנו לך ותשמח בזה. אף אחד לא נגד עשירות. אדם עשיר ביהדות זה אדם מכובד. זה אומר שהוא כלי לשפע של הקב”ה. אנחנו מאוד בעד עשירות, אבל לא צריך לעשות מזה עניין. צריך לדעת שאפילו אם נעבוד על זה ויהיה יותר, זה אף פעם זה לא ישביע אותנו. התאווה צריכה לחול על משהו. אדם מתקן את התאווה באופן פנימי בכך שהוא עומד בניסיון, וכך הוא יכול להתגבר ולעלות מדרגה. אם הוא לא עומד בניסיון, תמשיך להתקיים אצלו התאווה. זה לא משנה אם הוא מיליונר או שיש לו רק אלף שקל. התאווה קיימת והיא תחול על מה שיש לו.
מדרגתו של כל אדם
הרב דסלר אומר שכל אדם נמצא במדרגה מסוימת, גבוהה או נמוכה. המדרגה מתבטאת במעשים שאדם עושה באופן קבוע. אם הוא באופן קבוע עושה חסדים, הוא במדרגה של בעל חסד. אם הוא עושה את זה מדי פעם כשמתחשק לו, ובשאר הזמן הוא אגואיסט, אז הוא לא בעל חסד. המדרגה נקבעת לפי מה שהאדם יכול לעשות לאורך זמן. אחד שלומד תורה 4 שעות ביום באופן קבוע, זה שלו. אם הוא עושה את זה פעם בכמה שנים, זה לא שלו. מדרגות זה לא לראות מלאכים ולא לדעת את העתיד. אצל רוב האנשים אלה דמיונות, יש בודדים שאצלם זו באמת המדרגה. המדרגה האמיתית היא הדברים אדם יכול להיאבק עליהם ולהתגבר על היצר הרע, ואז זה נקרא שהוא השיג את המדרגה.הרמב”ם אומר שבשביל לעלות מדרגה, בשביל שתאווה מסוימת תתבטל מהאדם, הנוסחה היא ללכת לקיצוניות השנייה לתקופה מסוימת. המטרה היא להגיע לקו האמצע. אם הוא קמצן מדי, ירגיל את עצמו לא לדאוג לכסף בכלל. אם הוא בעל תאוות אכילה גדולה מאוד, ירגיל את עצמו ממש להסתגף עם האוכל. העניין הוא ללכת תמיד לגמרי לצד השני, לכפות את היצר הזה ולחזור חזרה לקו האמצעי, לשביל הזהב. הרב דסלר אומר שאדם נמצא במדרגה בה נמצא הניסיון שלו. אצל האחד, הניסיון שלו הוא לשמור שבת או לא לשמור שבת. אצל השני הניסיון זה האם ללמוד זמן מסוים או פחות. לכל אחד יש את המדרגה שלו. לגאון מווילנה לא היה ניסיון האם לרצוח יהודים, אבל יש יהודים אחרים שזה הניסיון שלהם. הוא במדרגה כזו והם במדרגה אחרת. אדם עולה מדרגה ברגע שהוא מצליח לשמור את עצמו מספיק זמן בחלק העליון של המדרגה שבה הוא נמצא, באמצעות בחירה בטוב. למשל, אדם שיש לו יצר לעשן או לא לעשן בשבת. ברגע שהוא מצליח להתגבר על זה, הוא בחלק העליון של המדרגה. אם הוא לא הצליח להתגבר על זה, הוא נופל לחלק התחתון. אדם שמחזיק מעמד בחלק העליון של המדרגה שבה הוא נמצא, מעלים אותו למדרגה הבאה. הוא לא עולה לבד, מעלים אותו משמיים. הניסיון הקודם נפסק ממנו. אדם שיש לו ניסיון של מידת הכעס, ברגע שהוא מצליח להחזיק את עצמו עד שרואים משמיים שזה נהיה קבוע אצלו – נפסק הניסיון. לכן צריך להתפלל על לב טהור, כמו שכתוב: “לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹקִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי” (תהלים נא, יב). הקדוש ברוך הוא מחליף לאדם את הרוח, נותן לו ממש רוח אחרת אם הוא עומד בניסיון. השם של המשחק בעולם הזה הוא עמידה בניסיון. להתגבר. ברגע שמתגברים, זוכים לאור גדול מאוד. אדם שבאמת יש לו תאווה, יש לו ניסיון חזק מאוד והוא מתגבר עליו – ההארה שהוא משיג היא נצחית, והיא מלווה אותו לכל אורך הדרך ומחזקת אותו בניסיון הבא. אברהם אבינו התגבר על עשרה ניסיונות, עד הניסיון האחרון שכלל את כולם. כשהוא עמד בניסיון האחרון, כבר לא היו לו יותר ניסיונות, לא היה מה לנסות אותו יותר. אי אפשר להפיל או להכשיל אותו. כך כתוב: “וְהָאֱלֹקִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם” (בראשית כב, א) – הרים אותו לדרגה יותר גבוהה, מלשון נס ודגל. עדיף לעלות בלי ניסיונות, אבל החיים תמיד מזמנים לנו ניסיונות.
