בין המיצרים – צר

מה העניין של הימים האלה? מה התיקון, מה צריך לעשות? אלו ימים חשובים לכלל ולפרט. רואים שזה זמן של הרבה תהפוכות, השלושה שבועות נקרא השלושה שבועות של בין המייצרים. יש קליפה מיוחדת שנקראת מצר, קליפת מצרים, קליפה שעושה את האדם צר, יש כל מיני קליפות. יש קליפה שנקראת חובה, לא חסר להם שמות אבל הרוב זה מיצר, צרות, מצרים, מה שסוגר את האדם בד’ אמותיו וגורם לו לראות רק את עצמו, זה נקרא צר ואויב.

לדבר עם ה

אדם קורא לה’ כשהוא נמצא במקום צר והקב”ה עונה לו במרחב, זה מה שנקרא “מן המיצר קראתי יה ענני במרחב יה”. לפעמים הקב”ה מכניס את האדם למקום צר שקשה לו, הוא חייב לצעוק, לצעוק לשמיים. התחלת הישועה של האדם זה שהוא פותח את הפה ולומד לדבר עם השם, לקרוא לקב”ה. הוא מתקרב עד כדי קירבה שאין דבר יותר קרוב מזה. ככה מנהג ישראל שבקריאת שמע שמים יד על העיניים כדי לא לראות את העולם החיצון, כי כשרוצים להתקשר עם הקב”ה אז העולם החיצון צריך להעלם.

המטרה שהקב”ה מכניס אותנו למיצר זה לא משום עונש או נקמה אלא לימוד, צריך ללמוד. כל דבר שקורה שהוא נראה אצלנו לא טוב, כמו עונש, זה לימוד לבן אדם איך לתקן את מה שהוא קילקל. זה זמן של תיקון גדול, תיקון הקלקול שגרם לחורבן בית המקדש. בית המקדש זה המרכז של היהודי, הלב של היהדות, ירושלים. תראו כמה מדברים על ירושלים, להחזיר שכונה שמה או לא להחזיר שכונה שם. אז הדבר הכי יקר לעולם זה ירושלים, בית המקדש. בית המקדש הוא מסמל דבר רוחני, הוא לא דבר גשמי, חס ושלום לחשוב ככה, אלא הוא משכן לשכינה. וכגודל השקיעה כך גודל הבליטה. כגודל הרגשת החיסרון של בית המקדש כך גודל הישועה.

החורבן

כלומר הימים האלה ימים של חסרון, של חורבן ואפשר להפוך אותם לימים טובים. איך הופכים אותם לימים טובים? על ידי תיקון ההתנהגות. ההתנהגות שגרמה לחורבן צריך להפוך אותה להתנהגות של גאולה. כמו שכתוב בפרשה: “אחד עשר יום בחורב דרך הר שעיר עד קדש ברנע”. משה רבינו אומר לעם ישראל – הדרך לארץ ישראל מאוד קצרה, הקב”ה יכול לעשות לכם קפיצת דרך, אבל מכיוון שעם ישראל לא מתנהגים כמו שצריך הדרך מתארכת.

“אחד עשר יום בחורב” – חורב זה מלשון חורבן, הר חורב, הקילקול גורם חורבן ועיכוב. “דרך הר שעיר” -שערות זה מקום של דינים, קטנות.

“עד קדש ברנע” עד שאדם מתקדש לגמרי.

כי יש שלושה שלבים שאדם עובר בתיקון שלו עד שהוא מגיע לקדושה, תמיד הוא מתחיל מחורבן. אדם שהוא בא לעולם הזה בא לתקן איזה שהוא חורבן. החורבן זה חורבן פרטי וחורבן כללי. כשאדם מתחיל התיקון שלו הוא נמצא בהסתרה שזה עצם החורבן זה ההסתרה. הנפש היא אוהבת את מה שנקרא שלוות נפש וישוב הדעת. שיש כלי קיבול שיכול לכנוס בתוכו את כל האורות. כמו שבית המקדש היה כלי קיבול לכל האורות שהיו צריכים לרדת לעולם.

אז יש אחד עשר יום בחורב, שאדם מתחיל מחורבן, כנגד אחד עשר סממנים של הקליפה שנגדם יש עשרה סממנים בקטורת. דרך הר שעיר שזה דינים ושערות, זה אמרנו הנע ונד, העליות והירידות שבנפש עד קדש ברנע, עד שהוא מגיע לקדושה. צריך לעבור את כל הדרך הזאת.

בכיה לדורות

זה בפרט. בכלל, השורש של הקלקול של עם ישראל היה חטא המרגלים במדבר. המרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה והפחידו את כל העם. זו “ארץ אוכלת יושביה” יושביה יושבי הענק “והיינו בעיניהם כחגבים”. מיד אמרו ישראל “ניתנה ראש ונשובה מצרימה” והיו יושבים באהליהם ובוכים עד אור הבוקר. אמר הקב”ה אתם בכיתם בכיה של חינם אני אקבע לכם בכיה לדורות. והבכייה הזאת נקבעה לדורות שבכל דור ודור ישלמו על אותה בכייה, שלא רצו את ארץ ישראל.

ארץ ישראל נקראת בית של חכמה, עיני השם אלוקיך בא מראשית שנה עד אחרית שנה, שיש בה הרבה קדושה, הרבה חכמה וזה ניסיון לאדם להישאר בארץ ישראל אז עם ישראל כולם לא רצו את ארץ ישראל, רצו דברים אחרים אז זה נקבע בכייה לדורות. שני בתי מקדש נחרבו באותו יום, הרבה פורענויות באו לעם ישראל באותו יום, מלחמות עולם, גירוש ספרד וכו’, היום הזה הוא נקבע כיום של חורבן כללי לעם ישראל.

תיקון השמיעה

מה התיקון?

החוש המיוחס לחודש אב הוא חוש השמיעה. החודש זה חודש של תיקון השמיעה, חטאים ששומעים משמיעת האוזן. מה היה החטא הראשון בשמיעת האוזן? נחש בא ודיבר עם חווה והיא שמעה בקולו. מזה נבע הקלקול הגדול, לשמוע בקול הנחש וחטא אדם הראשון. והחטא השני, הגדול, היה לשמוע את לשון הרע של המרגלים. לכן אחד התיקונים הגדולים בזמן הזה לברוח ממספרי לשון הרע כמו מאש. יש הרבה נטייה בזמן הזה לחזור על אותם טעויות, כי כל זמן שחוזר, הן בקדושה והן בטומאה, מביא אתו את אותם הניסיונות שהיו פעם. אז הניסיון של עכשיו זה ניסיון של שמיעה, לשמוע רק דברים טובים, לברוח מלשון הרע ורכילות כי שם זה התחיל העניין של שמיעה.

קמצא ובר קמצא

דבר שני ששייך לכוח החורבן של חודש אב, שהוא עיקר התיקון שלנו ועליו צריך לשים את הדגש הכי גדול, שזה הסיפור הידוע של קמצא ובר קמצא.

היה יהודי אחד בירושלים עשיר מאוד. אותו יהודי חיתן את הבן שלו, עשה סעודה גדולה, הזמין את כל חכמי ירושלים, ושלח את שמעיה, המשרת שלו, לקרוא לחבר שלו – קמצא. אותו משרת קרא בטעות לבר קמצא שהיה שונא של אותו עשיר.

חשב בר קמצא שהעשיר רוצה להתפייס אתו לקראת החתונה של הבן שלו, רצה לכבד אותו והגיע לסעודה. כשראה העשיר שבר קמצא הגיע לחתונה כמעט יצאו לו העיניים מהחורים מרב כעס. התחיל לצעוק עליו לפני כולם שיצא מיד החוצה. הלבינו פניו של בר קמצא והוא אמר לו תראה אם כבר הגעתי לפה בוא נעשה סידור כזה בשקט אני אשלם לך על הארוחה רק אל תוציא אותי, אל תבייש אותי ליד כולם.

העשיר לא היה מוכן לשמוע. תשמע, אמר לו בר קמצא, אני אשלם לך חצי מכל הסעודה ואל תבייש אותי. גם על זה העשיר לא היה מוכן לשמוע והוא המשיך לצעוק עליו לפני כולם. בסוף אמר לו בר קמצא ‘אני אשלם את כל הסעודה, כל הסעודה עלי, רק אל תזרוק אותי לפני כולם’. העשיר לא רצה, שנאה. תפס אותו וזרק אותו החוצה. אמר בר קמצא כל כך הרבה מחכמי ישראל היו שם ואף אחד לא מחה בו על המעשה המכוער שעשה?! עכשיו אלך ואלשין לקיסר שאתם מורדים בו.

וידוע כל הסיפור שהלך והוכיח לקיסר שישראל מורדים בו ושלח הקיסר גייסות והחריב את המקדש.

נכון, האחד חטא חטא חמור, שנא את אחיו והלבין פניו ברבים. נכון החכמים נכשלו שלא מחו בו, אבל בגלל זה כל ההרס וההרג והחורבן? אלא אם הגמרא מספרת לנו את הסיפור הזה דווקא בצמוד לחורבן בית המקדש משמע זו הייתה בעיה של כל הדור – שנאת חינם. וראינו באמת איך השנאת חינם התבטאה בצורה בימי המצור, עד שקבוצה אחת בישראל שרפה את כל מחסני המזון של הנצורים ורצחו בחינם אחד את השני.

לכן התיקון הוא עניין של אהבת חינםלהרבות באהבת חינם. לאהוב מישהו אחר לא כי הוא עשה איזה טובה, אלא כי צריך לבנות את בית המקדש, צריך לאהוב כל יהודי, אין ברירה, חייבים.

אור במקום החיסרון

הקבלה מלמדת שבכל מקום שבו מופיע דין, איפה שמופיע דין , איפה שמופיע חסרון זה המקום שבו תתגלה השלמות. לא במקום אחר, לפי הכלל שאיפה שיש כלי שם מתגלה האור. האור צריך כלים, בלי כלים לא יהיה אורות לכן איפה שמופיע הכלי הכי גדול, החיסרון הכי חזק, שמה יכול להתגלות האור. תשעה באב זה היום של החיסרון הכי גדול בעם ישראל, זה היום של הנחש בכבודו ובעצמו, זה נוגע בשורש התיקון שלנו, לכן ביום הזה כתוב שנולד משיח, בו יתחיל התיקון הכי גדול.

כל אחד בפנים יש מקום חשוך שאף פעם אי אפשר להאיר אותו עד גמר התיקון, מתי אפשר להאיר אותו? בביאת המשיח. משיח זה החצי השני, זה האור שממלא את אותו חסרון, מה זה משיח? זה הארה. הארה של מדרגת יחידה שלא היה דבר כזה אף פעם, אף פעם לא התגלה האור הזה בעולם, גילוי של משיח זה אומר הארה של אור יחידה, שזה יביא ויאיר את כל הנשמות במקומות הכי חשוכים שיש, שמה יהיה הארה של מלך המשיח. מתי הוא נולד בתשעה באב. כי בשביל שייוולד נשמת משיח, צריך שייוולד במקום החיסרון הכי גדול.

הכנעה הבדלה המתקה

הרבה באים לעולם הזה בגלגול ויש להם איזה משא כבד מאוד. היום דיברתי עם אחד כזה, שנולד עם איזה נטיה מאוד לא טובה, הוא אומר: זה ככה זה מילדות, ככה אני, אני צריך להשלים עם זה. אז צריך להבין שאדם הוא תוצאה של מעשים שעשה, הן בגלגול הזה, הן בגלגולים אחרים והוא בא לפה עם משא. המשא הזה זה החסרונות, השקיעות שלו, הוא צריך ללמוד איפה להכניס אור, אם הוא יניח את עצמו ולא יעשה שום דבר הוא באבדון, חס ושלום. לא יכול להיות לו תיקון, רק קלקול, החסרונות האלה הולכים וגדלים.

אבל אם הוא יבין שכל חסרון שמתגלה בחיים שלו זה סימן, זה רמז איפה אני צריך לשים את עיקר העבודה, שם יהיה התיקון, שם יהיה אור גדול, מה שלא יוכל לגלות אור כזה בתחומים אחרים בחיים שלו, רק בתחום הזה איפה שיש לו את הניסיון הגדול ואת הנפילות הכי גדולות. האדם מתקן את החיים, לא בלהילחם בתכונות לא טובות או בנטיות לא טובות אלא להמתיק אותם. זה נקרא הכנעה, הבדלה, המתקה.

הכנעה זה שהוא נולד עם נטייה לא טובה והוא מנסה להכניע אותה, בכוח מנסה להשתלט עליה. לא לתת לה להשתולל. זה התחלת התיקון. להכריח את עצמך לפרוש מהדברים ההרסניים. אבל זה לא סוף התיקון. צריך עדיין הבדלה. להבדיל – התאווה ההרסנית הזאת, התכונה הקשה הזאת – זה לא אני. הנשמה שלי זה הדבר הכי טוב והכי מאיר שיש. האני האמתי שלי הוא מאיר וטהור, והתכונה, נטייה, סטייה שנדבקו בי הם משהו חיצוני לי שאני יכול להפריש ממני. כמו שיש בגוף מנגנון טבעי של הפרשת פסולת מזיקה לגוף, יש גם מנגנון כזה בנפש. ברגע שאנחנו מזהים שמשהו הוא רע ומזיק לנו הנפש באופן טבעי סולדת ממנו ומנסה לשרש אותו. איך אנחנו מגיעים להכרה שמשהו רע? זה על ידי לימוד. יש הרבה ספרי קודש שיורדים לעומק הנפש, ולפרטי הדברים שמזיקים לה, הם עוזרים לנו לעשות את ההבדלה.

ולבסוף המתקהלאחר שהבנו שאותה תאווה, מידה, נטייה היא מזיקה ולא ראויה בצורה שבה אנו משתמשים בה אנחנו נותנים לה את המידה והמקום הראויים לה. זה עבודת המידות, למדוד את המידה הראויה והמקום הנכון וזה נקרא המתקה.

למשל, כולם יודעים שקנאה זו מידה קשה מאד “קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש שלהבת יה”, היא הורסת את החיים למקנא ולכל מקורביו. במקום מסוים ובמידה מסוימת היא טובה ומועילה. היכן? קנאת סופרים. “קנאת סופרים תרבה חכמה”.

(כשהכתוב אומר ‘סופרים’ אין הכוונה לאנשים שכותבים ספרים אלא לחכמים גדולי עולם שידעו את כל התורה בעל פה “לכך נקראים ראשונים סופרים שהיו סופרים כל האותיות שבתורה” (קידושין, ל’, ע”א). ומשם כבר השתרש השם סופרים ככינוי לגדולי החכמים.)

מה זה ‘קנאת סופרים’? זה קנאה בדברים עליונים. במידות טובות של מישהו אחר, במעשים טובים של מישהו אחר, בעמל התורה של מישהו אחר וכד’. קנאה כזאת היא קנאה בונה. היא כח מניע הממריץ את האדם להתאמץ ולהתייגע בכיוון בונה ומועיל – לו ולכל החברה.

אותו כנ”ל הכבוד. אדם הרודף אחרי הכבוד שנוא על הכל. אבל אם הרצון של האדם לכבוד מביא אותו לרגישות והבנה כיצד לכבד את הזולת זה מיתוק של המידה הזאת.

משיח

נשמת משיח זה אור גדול, זה ‘אור יחידה‘ וכשהוא יתגלה בעולם כל החושך בהדרגה יסתלק.

לפני שהנשמה הזאת יורדת בגוף היא נמצאת בגנזי מרומים בהיכל מיוחד שנקרא ‘קן ציפור’ בגן עדן, שם הוא יושב רק עם האבות, משה רבינו ועוד כמה נבחרים מגדולי הצדיקים.

מי יזכה לנשמה הזאת? הרב אשלג אומר שכל אחד מישראל יכול בתנאי שישווה את הצורה שלו עם אותה נשמה. מה זאת אומרת? שיבער מקרבו את כל הרצון לקבל לעצמו שלו, שיהיה זך לגמרי בדרגת יחידה. מי שיעשה את זה אפילו שפל שבשפלים, שמצד שורש נשמתו הוא לא גבוה כל כך. אם ייקח את עצמו בידיים, ייתן יגיעה ויזכך את עצמו לגמרי, יזכה לנשמת משיח.

אחד הסימנים לזה שאדם מגיע לדרגה הזאת, הוא שהתפילות שלו הן על כלל ישראל. כי מה קורה בדרגות האלה? לאדם כבר אין ישות שלו. מה הוא חושב? רק על אחרים. מתחיל להתפלל ולעלות חן של עם ישראל בעיני הקב”ה, ז”א מה שהוא עושה הוא ממליץ טוב על עם ישראל כל הזמן, זה אחד הסימנים שהנטייה הטבעית שלו בנפש זה לא לבקש על עצמו אלא לבקש על עם ישראל, שימצאו חן בשמיים, זה סימן של אדם כזה, אדם כזה הוא מכשיר את עצמו לקבל את הנשמה

באמת כתוב שנשמת המשיח לא יורדת בבת אחת אלא שלב אחרי שלב אחר שלב עד שמתגלה לגמרי. “ונחה עליו רוח ה’ רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה'”. בהתחלה רוח חכמה ובינה אח”כ רוח עצה וגבורה וכן הלאה על זו הדרך. מה זה אומר שהאדם הזה הולך ומתפתח, הולך וקונה את הכוחות נפש, עד שהוא מתגלה בשלמות.

במוצאי שביעית בן דוד בא

למה אני מדבר על זה עכשיו? כי כתוב שבמוצאי שביעית (כלומר, במצאי שנת שמיטה שהיא השנה השביעית) בן דוד בא.

ומה ראו לומר גאולה בשביעית?

אמר רבא מתוך שעתידין ליגאל בשביעיתלפיכך קבעוה בשביעית‘.

ואמר מר בשישית קולותבשביעית מלחמותבמוצאי שביעית בן דוד בא‘” (מגילה יז‘, עב)

מה זה בשישי קולות? רש”י, בסנהדרין נדמה לי, גם שם אומרים ‘בשישי קולות’, מפרש – אומרים ‘הנה הוא בא’ ‘הנה הוא בא’. כולם מחכים למשיח, מדברים על משיח כל הזמן.

בשביעי מלחמות, זה התסריט הצפוי להתפתח.

מוצאי שביעית בן דוד בא.

שנת שמיטה, שביעית, זה ניסיון. לכל עם ישראל. אם עומדים בניסיון יכול לבוא משיח, לא עומדים – חורבן גדול. בית המקדש הראשון וגם השני חרבו במוצאי שביעית.

ר‘ יוסה אומר מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייבכשחרב בית המקדש בראשונה מוצאי שבת ומוצאי שביעית היה ומשמרתו של יהויריב הייתה ותשעה באב היהוכן בשניה” (תענית כטעא)

חז”ל אמרו לנו במפורש גלות באה לעולם על גילוי עריות, שפיכות דמים ושמיטת הארץ (שבת) “אמר להם הקבה לישראל הואיל ואי אתם משמטים את הארץ היא תשמט אתכם“(שבת לה). מה זה משמטים? שומרים הלכות שמיטה.

תשעה באב זה הזמן שלנו להתבונן על מה בא החורבן. להבין איזה טוב גדול יכול להיות אם נתקן את השורש לחורבן ואיזה אסונות אנחנו יכולים להמשיך על עצמינו אם אנחנו לא מתקנים בשורש. לא לתת לרצון לקבל שלנו לקדוח חור בספינה של כל עם ישראל.

אנחנו עומדים לפני שנת שמיטה, שמיטה זו ה’שבת’ של השבע שנים. לקחת על עצמינו שמיטה, לקחת על עצמינו שבת. אפילו אם לא באופן מלא להתחיל משהו – קידוש ולא להדליק אש בשבת, להתעניין בהלכות שמיטה. זה לא בשמיים הדברים האלה.

אם נעשה כך תשעה באב הזה יהיה זמן לידת משיח, כלומר, זמן התחלת התנוצצות אורו בעולם.

כל העולם ילחם נגד עם ישראל, יבוא עד ירושלים. כתוב בזוהר הקדוש על המלחמה האחרונה ונקווה שזה יהיה מלחמות תרבות. יש חלק מהמקובלים אומרים שכבר לא יהיה מלחמות אלא כל המלחמות של משיח תהיה מלחמת תרבות כי המלחמה האמתית היא במוח של הבן אדם, הגיגים. אז זה המלחמה האמתית אז כמו שאנחנו רואים את מי שסביבנו שהם לא כל כך חושבים, על חרבך תחיה. אבל בעזרת השם הרב אמר אפשר למתק הכל, כתוב שמלכות הרשעה תשלוט תשעה חודשים בעם ישראל, השם ירחם, אז הרב אמר שאפשר למתק את זה, שיהיה רק תשע דקות, מה זה למתק? להתקשר למקום מאוד גבוה שאז כל הזמן הולך ומתקצר. בכל אופן זה לא ענין בשבילנו אבל כתוב בשביעית מלחמות, מוצאי שביעית בן דוד בא. סוף השנת שמיטה. לך תדע אם זה השמיטה הזאת אבל קולות, יש כבר ברוך השם, כמה קולות על משיח, אף פעם לא דיברו כל כך הרבה, והרב שלנו זה האינדיקציה הכי חשובה שהוא מדבר על משיח כל הזמן, כל השנה, אומר שזה מאוד קרוב, זה נקרא קולות, שביעית מלחמות. מוצאי שביעית בן דוד בא. אז מה צריך לעשות, הרי אם נשאר בחסרון של שנאת חינם עכשיו אז איך יתוקן העיוות הזה? אנחנו יודעים, השם ירחם, לא תסריט מוצלח כל כך. התיקון הוא לעשות המתקה של כל זה, כל האנרגיה שמשקיעים בשנאה, וויכוחים, מחלוקות, כל הכספים של הפרסום של אחד נגד השני שיאכילו קצת רעבים שיתמכו בעניים, שיהיה ‘ואהבת לרעך כמוך’. זה יהיה מיתוק שמיד בן דוד בא. לא צריך שביעית ולא צריך מלחמות ולא צריך כלום. אבל מי ילמד את זה? יצעק את זה? היום עסוקים בצעקות אחרות. הצעקות האלה, כתוב לא עושים רצון השם עושים רצון אויבכם, ככה ממש כתוב. אם לא עושים רצון אביכם שבשמיים, עושים רצון אויבכם ולא מתנגדים לאויבים. פלא פלאים, איך ראו את בשואה, רואים את זה עכשיו כל כך ברור, זה או זה, או זה. או עבדים לפרעה, או עבדים לשם. לא עבדים לשם, או ניטרלי, או פה או פה. אז גם השאר עובד, הכנעה, הבדלה, המתקה. צריך כל אחד אני אומר עכשיו ממש, כל אחד שמבין את החומרה של העניינים, לעשות מה שהוא יכול להפיץ את לימוד הקבלה, ספרים, קלטות, שיעורים, לארגן שיעורים, לעשות מה שהוא יכול, אף אחד לא יודע מאמץ של מי מכריע את הכף, צריך שזה יתפשט בכל העולם כולו. זה מוחין, זה יכול לתקן, זה יכול לעשות הבדלה, לבטל את שנאת החינם. הרב אמר היום, שמעתי קלטת, אהבה זה חומר מדבק, או דביק. אהבה זה חומר דביק, שיש אהבה למישהו בלב זה מדביק, זה מה שצריך לפרסם בעולם. מניחים טלית ותפילין בבית, אומרים קריאת שמע, ובאים לבית כנסת בלי. במנחה אפשר לשים טלית ותפילין. יושבים על הרצפה כל היום. הבעיה היא התרגלנו לגלות, לא יודעים מה שחסר, חסר העיקר. חושך גמור, אין בית מקדש. לשבת על הרצפה עד חצות יום, מותר ללמוד מגילת איכה, לקרוא מה היה בגלות, איך התחילה הגלות. איזה מצב נורא, עשרים ושתיים שנה הנביא הולך וצועק, עשרים ושתיים שנים, ירמיה, בא ואומר להם, תיזהרו ההתנהגות שלכם לא טובה, זה גורם לחורבן, היו עושים שמה מסיבות, עושים על האש, עושים ארוחות, היה עושר בירושלים שלא היה בכל העולם כולו, אמרו תגיד על מה אתה מדבר? היה בא להם באמצע המסיבה, באמצע הארוחה, מקלקל להם את כל השמחה, צועק אתם מתנהגים לא טוב, השנאת חינם תהרוג אותנו, המחלוקות, הלשון הרע, היו מכים אותו עד שהיה הולך. עשרים ושתיים שנה ככה, לא שמעו לו, למה? הקב”ה ממתין, ממתין, נותן להם שפע, הכל, רק תתעוררו, לא מתעוררים אז תקרא שמה מה קרה. איזה חורבן, השואה זה היה כלום לעומת מה שהיה שמה. השם ירחם, זה היסטוריה של עם ישראל אז במגילת איכה מגלה את זה מצד הקב”ה, ירמיה נתן להם תאריך אמר להם תיזהרו אם תמשיכו ככה זה הולך לבוא, אחרי הוא הלך וליקט את הגופות שלהם והיה מנשק אותם, ‘למה לא שמעתם בקולי’. ככה, הנה צועקים, הרבנים צועקים, היום בכלל לא שומעים, פעם היה הולך ירמיה, עומד בבית המקדש, צועק היו שומעים, היום צועקים, תיזהרו זה הולך להיות קשה, שנאת חינם זה בעוכרינו, בלי מפלגות, בלי השמצות ברדיו. את האמתיים לא שומעים.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *