ההבדל בין אדם לבהמה הוא שלבהמה אין הרגש זולתה, כך מביא הרב אשלג ב’ספר ההקדמות'(הקדמה לספר הזהר, ס’ ל”ז ל”ח). בהמה לא מרגישה את זולתה, אדם מרגיש את זולתו, אדם יכול לחוש את הכאב של זולתו, להזדהות עם הצער של חברו, בהתחלה בשכל, אחרי זה גם בלב. אדם, בניגוד לבהמה, יכול להבין שאם חברו קבל מכה – כואב לו וצריך לתמוך בו, אם חברו רעב צריך להאכיל אותו, אם הוא מצטער – לנחם אותו, אם הוא בודד – לארח לו חברה וכן הלאה. אדם שהוא אנושי עושה את הדברים האלה, מי שהוא במדרגת חיה לא עושה. חיה לא מתחלקת במה שיש לה, בהמה לא יודעת את הצרכים של הבהמה השנייה. מדרגה של אדם זה ממש לחוש את הכאב של השני, כמו שהאיברים של הגוף מרגישים אחד את השני והם לא יכולים להישאר אדישים. כשכואבת לנו הבטן כל הגוף מתפתל וזז בניסיון לשחרר את האיבר מהמצוקה שלו. ואותו דבר לכיוון השני כשלחבר יש שמחה לשמוח בשמחתו, כי זה כללות אחת, זה אני, אין פירוד בין איבר אחד לאיבר השני אלא הכל מקושר.

ומשום כך אומר האר”י ז”ל שלפני התפילה צריך כל אדם לקבל על עצמו את מצוות ‘ואהבת לרעך כמוך’: קודם שהאדם יסדר תפלתו בבית הכנסתמפרשת העקידה ואילךצריך שיקבל עליו מצוות ואהבת לרעך כמוךויכון לאהוב כל אחד מבני ישראל כנפשוכי על ידי זה תעלה תפילתו כלולה מכל תפילות ישראל ותוכל לעלות למעלה ולעשות פרי“. (שער הכוונות, חלק א’, ע”ב),

אפילו התפילה לא עולה אם אין את ההתכללות עם כל ישראל. כי כשאדם אוהב את ישראל הוא נמצא במקום של חיבור הנשמות, למעלה, ואז גם התפילה שלו נמצאת למעלה, באותו מקום. ואם הוא בפירוד, אז הוא למטה, ואז גם התפילה שלו נשארת למטה.

אין הדבר תלוי אלא בי

כל עוד אנשים לא מגיעים למדרגת זיכוך אמיתית אז האיברים של הנשמה הכוללת נפרדים. ואז כל אחד יכול לבנות על החורבן של השני ולהרגיש טוב עם זה, בלי להבין שכשהוא כורת בלב מישהו מישראל, הוא פוגע בעצמו.

למה הדבר דומה? למי שיש לו בעיה באחד האיברים והרופא כורת לו אותו. מה החכמה לחתוך? חתכת, אין לך את אותו חלק. לרפא אותו, לתת לו כוח לחזור לחיים, זו חכמה. כי מי אשם שההוא לא חי, שההוא עכשיו בנפילה, ההוא עכשיו ברשעות, מי אשם בזה? אם לאצבע לא מגיעה אנרגיה הבעיה, בדר”כ, לא נעוצה באצבע עצמה אלא במקום אחר, יותר עליון, יותר גבוה. לכן ברפואה ההוליסטית הרבה פעמים לא מטפלים במקום עצמו אלא מטפלים בשרש הבעיה, שהוא הרבה פעמים במקום אחר. לאדם יכול לכאוב הראש אבל שרש הבעיה יכול להיות בקיבה או במעיים, במקרה כזה נטפל במערכת העיכול ולא בראש, הראש הוא סימפטום, רק מעין התראה שמשהו לקוי במערכת וצריך לבדוק מה והיכן. באופן דומה כשאדם מישראל נמצא בנפילה או במצב לא טוב כלשהו, מה הראיה הנכונה? הראיה הנכונה היא שאולי אצלי הסתימה? אולי אני סותם את המעבר של האור אליו, אם אני הייתי פותח אליו או אל כלל ישראל ערוץ של אהבהבמקום לשנואאולי הוא היה קם לתחיה. זו הראיה הנכונה.

מי שמאשים את הזולת, שהוא לא בסדר, הוא שוטה. אלא מה צריך לחשובצריך לחשוב שבידי המפתחות לתת לו את מה שהוא לא יודע שהוא צריך לקבל. מה אני צריך לעשות? לפתוח את הסכר, לפתוח את המחסומים, זה ילך אליו הוא יקום לתחיה. זה שהוא מיובש עכשיו זה גם באשמתי.

זו הראיה היחידה שאתה אפשר לבנות עולם, השאר הורס את העולם. אנחנו קוראים ורואים את זה כל יום בכל אמצעי התקשורת, אנשים הורסים ונבנים אחד על חשבון השני, אבל אם יהודי נבנה על חשבון חברו – שניהם נופלים, הוא קודח חור בספינה ושניהם טובעים. לכן הראיה הנכונה היא שאם השני מיובש – אצלי המפתחות להציל אותו. זה שאני לא רואה את זה, משמע, שעוד לא הגעתי למדרגה של כללות, למדרגה שאני יכול להחיות את האיבר הזה, להחיות את היהודי השני.

לחתוך חלק מהגוף ולזרוק אותו לפח, להגיד: טוב, הוא לא מתפקד, מה אני יעשה אתו?! מה אני יכול לעשות עם לבלב או כליה שלא מתפקדים? זה רפואה פרימיטיבית. מה אנחנו עושים? אם יש קבוצה שלמה מישראל שבשבילנו הם מוקצה, מה אנחנו עושים בזה? אנחנו מורידים יד, מורידים רגל מעצמינו. אדם שפוי יעשה דבר כזה? זה מה שקורה בעולם הרוחני. אנחנו כורתים אנשים ומחסרים מהקומה שלנו.

כתוב שבעל מום לא קרב אל המזבח, מה שיכול להיות קרב אל המזבח זה רק דבר שלם. כל העבודה הרוחנית שלנו זה הקרבה, זה כמו קרבן, בעיקר התפילה. תפילה זה עבודת הקרבנות, שאדם מבטל את הישות שלו, בשביל להתקרב לקב”ה לגלות יחוד של ‘אור אין סוף’ עליו ולהשרות עליו הארה שלימה. במקום פגום אין הקדושה יכולה לשרות. ה’צמח צדק’ (‘דרך מצוותיך)אומר שאדם ששונא אחד מישראל או פוגע בו, בעצם עושה בעצמו מום, ולא יכול להתגלות עליו אור ה’.